היסטוריה צורך גבוה א-ד

נדפס בספר היובל לרב מרדכי ברויאר, בעריכת מ' בר-אשר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 709–771.    א   מקראות מלאים דיבר הכתוב על המצווה אשר יצווה ה' את האדם לעשותה ועל הגמול אשר יגמול ה' לאדם על מעשהו. אפשר לו לגמול שיהיה ברכה אנושית – ברכה לאדם בכל עמלו אשר יעמול בו. ואפשר לו לגמול שיהיה הופעה אלוקית – שכינת ה' בתוך עמו. אילו הובטח לו לאדם ברכה אנושית בלבד, כבר היתה ההתגלות המוחלטת של ה' לישראל קיימת בכל חומרת ההבדלה בין אלוקים לבין האדם. הווי אומר, אלוקים בורא, מחליט, מצווה, משגיח ומשכיר ומעניש, ולעומתו אדם נברא, שומע, מקיים, נשפט ומקבל את גזר דינו. אלא שהובטחה לאדם גם ההופעה האלוקית, וכיוון שכך יש לאלוקים עניין וחפץ בה, כלומר רצון שההופעה האלוקית תתגדל ותתברך. כיוון שההופעה האלוקית מתגדלת בעקבות מעשי האדם, נמצא שהאדם אינו רק נברא העושה את רצון הבורא אלא הרי הוא שותף במפעל האלוקי והוא משלים את חפצו של הבורא. אל ההבדלה החמורה שבין אלוקים ובין האדם מצטרפת השייכות ההדדית שבין שותפים שעניין אחד להם – ההופעה האלוקית. העניין המשותף, שיש לקב"ה ולישראל עמו, שתהא ההופעה האלוקית בעולם הזה שלמה, נזכר בדברי חכמים על השכינה.[1] 'ואומר, מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו... ר' עקיבא אומר, אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה, עצמך פדית. וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל, כביכול גלתה שכינה עמהם. גלו למצרים, שכינה עמהם... גלו לבבל שכינה עמהם... גלו לאדום שכינה עמהם... וכשעתידין לחזור, כביכול שכינה חוזרת עמהן'.[2]  כן נזכר עניין זה בדרשות חכמים על 'כח ה'', הנזכר בדברי משה 'ועתה יגדל נא כח ה'' (במדבר יד יז). 'וטהר יוסיף אומץ, זה משה שהוא מעצים כחה של גבורה... ר' עזריה בש"ר יהודה ב"ר סימון, כל זמן שהצדיקים עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה, כמד"א ועתה יגדל נא כח ה', ואם לאו כביכול צור ילדך תשי'.[3] ובמקום אחר אמרו, כשדרשו את הפסוק הנ"ל, כי אדם יכול, וגם צריך, לעזור לקב"ה. 'א"ר יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות... אמר לו היה לך לעזרני, מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת'.[4] דרשות חכמים כי השכינה משתתפת בצערן של ישראל, וכי אדם יכול לעזור לו לקב"ה, מבטאות את קרבת ה' לעמו ישראל – הקב"ה וישראל מעוניינים בה, חפצים בברכתה ובתוספת כוחה, ויכולים לגדלה ולהשלימה. משבא ספר הבהיר להוסיף וללמד כי ההופעה האלוקית נובעת מהכוחות האלוקיים, הם 'הצורות הקדושות', עמד וחידש כי עבודת האדם מגדלת ומחזקת את הכוחות האלוקיים. השייכות ההדדית של הבורא ושל הנברא מתבטאת בעניין המשותף – מלאותם של הכוחות האלוקיים. מעתה, לא רק הבורא גומל לאדם חסד, אלא אף האדם גומל חסד עם בוראו. 'ובמה יתחסד עם קונו, בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב רוכב שמים בעזרך, הוי אומר כשאתם לומדים תורה לשמה אזי אתם עוזרים לי ואני רוכב שמים'.[5] 'שמים' הם כינוי לכוחות האלוקיים, ועבודת האדם גורמת לשלמותה של ההופעה האלוקית בכוחות אלה. עניינו של הבורא בשלמותה של ההופעה האלוקית בספירות נקרא בפי הרמב"ן – צורך גבוה. וכך כתב הרמב"ן על השכינה. 'יש בענין סוד גדול כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול'.[6] והסבירו רבנו בחיי ב"ר אשר, 'כי השראת השכינה בישראל צורך גבוה הוא גם כן, לא צורך הדיוט'.[7] ונימוקו עמו. 'שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט בלבד אלא צורך גבוה, כי כיון שהשם המיוחד המפורסם על ידי הכבוד הנה הכבוד מקבל תוספת רוח הקודש... ולכך יש להם כח לישראל להיות מחלישין או מוסיפים כח בגבורה של מעלה כפי מעשיהם'.[8] השכינה, שעליה דיברו חכמים, היא, על פי המקובלים, ספירת מלכות. תוספת הכח בגבורה של מעלה, שעליה דיברו חכמים, היא, על פי המקובלים, תוספת רוח הקודש בספירות הנאצלות. ההופעה האלוקית כגמול על עבודת האדם, שעליה דיברו חכמים, היא, על פי המקובלים, שלמות כוחן של הספירות האלוקיות, ועל כן היא צורך גבוה. עבודת האדם המוסיפה כח בגבורה, שעליה דיברו חכמים, היא, על פי המקובלים, גמילות חסד עם הבורא. סיכום הדברים, בשם 'עבודה צורך גבוה', יצא מתחת ידי ר' מאיר אבן גבאי. על הדברים דלעיל הוא הוסיף את שהורו המקובלים כי ייחוד הספירות זו עם זו גורם את שלמות כוחן ואת המשכת החיים האלוקיים בהן, וכי עבודת האדם היא המייחדת את הספירות. להודיע כוונת העבודה ותכליתה האחרון שהוא לצורך גבוה... ודומה לזה הוא שאמרו חכמי האמת שכינה בתחתונים צורך גבוה, והסוד הנסתר בזה הוא כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ועוסקים בתורה ובמצות לשמן הם מייחדים שמו הגדול ומקרבין כחותיו זה בזה ומקשרים אותם בקשר אמיץ מיוחד בייחוד אחד עד אין סוף, והפרי הנמשך מזה הייחוד כי השכינה סוד ה"א אחרונה שוכנת ביניהם בתוכם למטה, וזו היא סגולת פועל התורה ועסקה ומעשה המצוות.[9] כי העבודות צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, ובם מתפאר הכבוד בתפארת עוזו, וכל זה בהתעוררות התחתונים בכשרון מעשים.[10] עבודה שהיא צורך גבוה נותנת לאדם כח עצום – הוא יכול לעורר את הספירות העליונות ולהשלימן, ומטילה עליו חובה אדירה – הוא חייב לעבוד רק למען צורך גבוה ולא למען צרכו שלו. העבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד... ולזה היה כח וחיל ביד החסידים ואנשי מעשה להמשיך הרצון מהעליונים אל התחתונים בעבודתם ובמעשיהם הטובים... כי הנה העליונים יתעוררו בהתעוררות התחתונים ולכן החסיד העובד על הכוונה הראויה כאלו עוזר את השם המיוחד בפעולתו.[11] כי זה תכלית העמל אשר יעשה ויעמול העובד השלם ואליו יפנה בכל עמלו ואליו יכוין בכל מעשיו, והוא שישתדל לצורך גבוה שהוא הייחוד הנזכר בלבד לא לצרכו.[12] האר"י, כיוון שלימד על מיתת המלכים ועל תיקונם, על ניצוצות קדושה שנפלו למטה מעולם האצילות ועל עבודת בירורם והעלאתם המסורה בידי האדם, הוסיף וחידש כי עבודת האדם כוללת את תיקון כל הנבראים כולם. כשם שהאדם עובד את בוראו בקיום תורה ומצוות, כך הוא עובד את בוראו בבירור הניצוצות ובהעלאתם אל עולם האצילות. זאת היא עבודת התיקון, הנעשית הן בקיום המצוות עצמן והן במלאכות הרשות הנעשות כהוגן על פי הוראות המצוות. על פי האר"י, עקרון 'עבודה צורך גבוה' מתרחב, והוא מקיף את כל מעשי האדם ואת כל הנבראים, עד שהוא ראוי להקרא – 'תיקון צורך גבוה'. ונמצא כי כל תכלית התפילות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה אינו אלא לברר וללבן אלו המלכים ולהחיותם ממיתתם... נמצא כי המלאכות הם הוראות היות הדברים צריכים תיקון ע"י מעשינו למטה, כי אם הקב"ה היה בורא מתחילה כדרך שעתיד לעשות בימי המשיח להוציא הארץ גלוסקאות יפות... לא היינו צריכים לטרוח בכמה מיני מלאכות חרישה וזריעה וקצירה כו' עד שהמאכל נתקן, אבל עתה אנו צריכים לחרוש ולזרוע ולהוציא התבן והקש שהם הקליפות מן החטים ואח"כ מוציאין הסובין והמורסן שהם קליפות יותר דקות ואח"כ לאפותו ולתקנו על ידי האש כי זה הוא גמר המלאכות ועד"ז שאר כל המלאכות שבעולם... כי אין דבר בכל הארבע עולמות שאינו נעשה מבירור אלו המלכים, ולכן כל ענייני העולם הזה השפלים שהם מן הבירורים הגרועים אינם יכולים להתברר אלא אחר כמה מלאכות ותיקונים וכל זה ע"י המצוות שעושים בני אדם בהם... והנה בוודאי שאין הבירורין מתבררין לא ע"י התחתונים לבדם ולא ע"י העליונים לבדם, והם צריכים זה אל זה, כי העליונים צריכים למעשה התחתונים בסוד תנו עוז לאלהים, והתחתונים צריכים לסיוע העליונים וכמ"ש ומעשה ידינו כוננהו.[13] יסוד אחד לעקרון 'עבודה צורך גבוה' ולעקרון 'תיקון צורך גבוה', והוא – העניין המשותף של הבורא ושל הנבראים שתהא ההופעה האלוקית בספירות הנאצלות שלמה. יסוד זה, שהניחוהו המקובלים, נתבסס על העקרון שלימדו חכמים – העניין המשותף של הבורא ושל הנבראים שתהא ההופעה האלוקית בעולם הזה שלמה. השכינה וגבורה של מעלה, שעליהן דיברו חכמים, היו לספירת מלכות ולספירות הנאצלות כולן, שעליהן דיברו המקובלים. 'צורך גבוה' הוא, איפוא, חפצו ועניינו של הבורא שתהא הופעתו בנאצלים ובנבראים מלאה ושלמה. הערות לסעיף א [1] העיון הכולל בדברי חכמים בעניין זה, ובפירושים ובמחקרים שנכתבו עליהם, חורג מגבולות מאמר זה, ולא נכנס אליו כאן. [2] מכילתא דרבי ישמעאל, מס' דפסחא פר' יב, מהד' האראוויטץ–רבין, עמ' 51–52 ומקבילות. [3] פסיקתא דרב כהנא, סליחות, מהד' מנדלבוים, עמ' 379–380. [4] שבת פט ע"א. [5] ספר הבהיר, מהד' מרגליות, סי' קפה. [6] ביאור שמות כט, מו. [7] ביאור שמות כט, מו. [8] ביאור שמות כ, א. [9] עבודת הקודש, הקדמה. [10] עבודת הקודש, חלק העבודה, פרק א. [11] עבודת הקודש, חלק העבודה, פרק א. [12] עבודת הקודש, הקדמה. [13] שער המצוות, פרשת בהר, דין השביעית והיובל.   ב רמח"ל חידש כי חפצו ועניינו של הבורא אינו רק שתהא ההופעה האלוקית בספירות הנאצלות שלמה, כאשר לימדו קודמיו, אלא שתהא התכונה המוחלטת של האלוקות גלויה וידועה ומוכחת. ראשונים לימדו כי אין סוף מתגלה בספירות מוגבלות, ותכלית הכל היא ההארה השלמה של אין סוף בספירות. האור האלוקי שבספירות הוא הנגלה לאדם, והוא סופי ומוגבל. רמח"ל מחדש כי תכלית הכל היא הופעתה של האלוקות האינסופית. גם רמח"ל מודה שאין סוף מתגלה בספירות, ואף הוא מודה כי האור האלוקי שבספירות הוא המתגלה לאדם, אלא שהוא מחדש כי חפצו ועניינו של הבורא הוא לגלות את תכונתו האינסופית של אור אין סוף. הכיצד? אור אין סוף הוא רצונו של הבורא, היחיד ואין זולתו. תכונתו האינסופית היא מציאותו המוחלטת והגמורה, שרצונו יחיד ואין רצון אחר בלתו. טרם ההאצלה וטרם הבריאה נמצאת תכונה זאת בכח ולא בפועל, שהרי השלטון המוחלט של הרצון האלוקי לא הוכח עדיין. השלטון האלוקי המוחלט עתיד להתגלות בפועל בסופה של ההיסטוריה, כאשר יוכח לעין כל כי מראשית ההיסטוריה ועד אחריתה שלט בה הרצון האלוקי לבדו. גילוי השלטון האלוקי המוחלט אינו גילוי של אור אין סוף בספירה מסוימת, אלא גילוי של אור אין סוף בכלל הספירות, והוא גילוי תכונתו האינסופית – היחידות המוחלטת שאין זולתה. חידושו של רמח"ל, כי עניינו של הבורא הוא בהתגלותו של השלטון האלוקי המוחלט, נובע חידוש נוסף היסטוריה צורך גבוה. לא רק עבודת האדם היא צורך גבוה, ולא רק תיקון כל הנבראים הוא צורך גבוה, אם ההיסטוריה כולה היא צורך גבוה. שהרי רק מהלכה של ההיסטוריה, המוכיח בסופו כי הרצון האלוקי כונן אותו ושלט בו מראשו ועד אחריתו, ולא שלט בו כל כח אחר, הוא המגלה את השלטון האלוקי המוחלט.  נבאר עתה שני חידושים אלה בפרוטרוט. חפצו ועניינו של הבורא הוא בגילוי היחוד, הוא השלטון האלוקי המוחלט.[1] יחוד הא"ס ב"ה הוא שרק רצונו ית' הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא ממנו, על כן הוא לבדו שולט ולא רצון אחר, ועל יסוד זה בנוי כל הבנין.[2] ואמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו, צריך שיאמין שהקב"ה הוא אחד ויחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל. לא מבעיא שאין רשות נגדו ח"ו, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, כענין הכתוב יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה. שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם דהיינו שאין שם שר ולא שום כח שני... ולא עוד אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו... אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה.[3] הוכחת השלטון האלוקי המוחלט היא גילוי בפועל של התכונה המוחלטת של אור אין סוף – היחוד, הרצון האלוקי היחיד שאין זולתו. היחוד מוכח רק בדרך השלילה. רק שלילתה של ההנחה כי יש שלטון אחר היא הראיה בדבר יחידותו של הרצון האלוקי ושלטונו. אי אפשר לומר יחוד אלא אם אומרים השליטה הגמורה בלי שום מונע, ואז ממילא אם ירצה לפרט ענין זה לגלותו בפועל יעשה המונע ואח"כ יבטלהו.[4] הנה כשאנו אומרים שהקב"ה הוא יחיד, הלא אנו מבינים שאין זולתו, שאין הפך לו, שאין מונע לו... נמצא, שלא די לקיים בו ית' הטוב, אלא שצריך לשלול ממנו ההפך. אך כל שאר המעלות שנוכל לחשוב בו אין שייך בהם ההפך כלל. פירוש, דרך משל, בגדר החכמה אין שייך הסכלות, כי הלא חכמה יגדור אותה מה שהדעת מלא מציורי הדברים על יושרם... אך בגדר היחוד שייך ההפך, כי גדרו הוא יחוד שאין אחר עמו. הרי, שגדר שאר המעלות הוא קיום הטוב מצד עצמו, וגדר היחוד הוא שלילת הרע.[5] כיצד היא ההוכחה בדרך שלילת ההפך. תחילה יש להניח כי אכן קיים כח אחר, כח הפכי, ואחר להראות כי לא שלט כלל וכל שעשה בגזירת השלטון האלוקי עשה. הופעת השלטון האלוקי המוחלט, על ידי ההוכחה בדרך השלילה, נקראת 'תיקון כללי'. והנה המאציל העליון ב"ה וית"ש יש לנו להאמין שהוא יחיד בכל ענינים, פי' שהוא יחיד במציאות, שהוא לבדו מוכרח המציאות ואין אחר כלל, ושהוא יחיד בשליטה. וזהו פשוט שהוא נמשך מן הקודם, כיון שהוא יחיד במציאות פשיטא שיהיה הוא לבדו שולט שהרי כל א' שיש עתה הוא רק עלול ממנו, אעפ"כ גם זאת היא ידיעת אמונה בפ"ע. כי היו יכולים המינים לומר ח"ו שאמת הוא שבתחלה היה לבדו והוא רצה וברא כל הברואים, אך כיון שברא ברואים בעלי רצון היה אפשר, לולי יחודו השלם, שהרצונות האלה יהיו מעכבים על ידי רצונו, פי' כיון ששמם בעלי בחירה הרי הם יכולים לבחור גם הפך מרצונו, ולא זו בלבד כי גם מהלך מקרי העולם לכאורה מראים כן, כי הוא ברא העולם לטובה אך ברא הס"א שהיא רעה, וברא האדם בעל בחירה שיכולים להיות רשעים... על כן צריכה הידיעה הזאת לדעת לבד מיחוד המציאות גם יחוד השליטה, וזה יחוד רצונו ית"ש שאי אפשר שיהיה שום דבר מבטל רצונו בשום פעם בעולם אלא הוא לבדו השולט, וכל זה שאנחנו רואים שלכאורה הוא הפך מרצונו אינו אלא שהוא מרשה כך על פי עצה עמוקה המושרשת במחשבתו שסובבת והולכת עד שיושלם הכל בתיקון כללי גמור, שמניח עתה בחירה כל זמן שרוצה אך בסוף הכל או ע"י תשובה או ע"י עונש הכל חוזר לתיקון גמור, וזה נקרא יחוד א"ס ב"ה.[6]   כדי להבין את חידושו של רמח"ל בדבר 'התיקון הכללי' עלינו להביא תחילה את דברי האר"י על תיקון הנבראים ועל הגאולה הבאה בגמר מלאכת התיקון, ואחר לשוב אל דברי רמח"ל. כיוון שלימד האר"י כי יש לתקן את כל הנבראים, הוסיף וביאר כי רק כאשר תושלם מלאכת תיקון הנבראים תבא הגאולה. על האדם, בתפילותיו ובמצוותיו ובמלאכותיו, לברר את כל ניצוצות הקדושה ולתקנם ולהעלותם חזרה אל מקומם באצילות, ואז יכלה כל הרע מן הבריאה ויבא המשיח. וזהו סוד תיקון התפילות שתיקנו לנו חז"ל כדי לעשות תיקון למעלה בכל עת מאלו שלשה תפילות ולהחזירם פנים בפנים במקומם לפי שעה בעת הזווג, ומבררים קצת ניצוצות מועטות מאותן המלכים ומעלין אותם בסוד מיין נוקבין עם חיבור מיין דכורין העליונים ומחיבורם נוצרים נשמות בני אדם... אבל הדבר נעשה לאט לאט, ובכל זיווג וזיווג מתבררין קצת ניצוצות כפי המצוות וכפי זכות הדור בעת ההיא, ועל דרך זה הולך ונעשה הבירור הנזכר, וכאשר יכלו להתברר כולם אז נתקיים מה שאמרו רז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף... נמצא כי לא ישאר שום חיות בקליפות ויתבטלו ויאבדו מן העולם וכדין אתי משיחא.[7] רפ"ח ניצוצות קדושה נפלו כאשר נשברו הכלים, וגאולת הכל תלויה בבירורם ובתיקונם של מאתים שמונים ושמונה ניצוצות אלה. וכבר שאל ר' יעקב צמח, אם צריכים ישראל לתקן רק מנין זה של ניצוצות, היאך לא שלמה כבר המלאכה בכל המצוות שעשו ישראל מאז ועד הנה, ומדוע לא באה כבר הגאולה. 'איך מבריאת העולם עד ביאת המשיח לא נשלמו לעלות ע"י כמה צדיקים שבכל דור ודור'. על שאלה זו השיב ר' יעקב צמח שתי תשובות. האחת, יש ניצוצות רבים 'עד אין קץ', ועל כן לא שלמה מלאכת עלייתם של ניצוצות רבים כל כך. מנין רפ"ח מונה רק את הניצוצות הראשיים בלבד, ואלה כוללים ניצוצות פרטיים רבים עד אין קץ. השניה, אמנם עשו ישראל מצוות והעלו מן הקליפות ניצוצות קדושה רבים, אלא שעשו הם גם עבירות והורידו שוב את הניצוצות אל הקליפות. 'ועוד מי יודע שהצדיק' מעלים ויש עבירה גורמת ירידתם'.[8]  קץ הימים, שכבר היה יכול לבוא בגלל המצוות המתקנות ומעלות את ניצוצות הקדושה, מתעכב בגלל העבירות השבות ומורידות את הניצוצות אל הקליפות. ההוויה כולה נתקנת ומתקלקלת חליפות, וההופעה האלוקית נעה בין תוספת לבין חסרון, הכל על פי מעשי האדם. אילו היתה נעה ההיסטוריה בתנועה קבועה של עילוי, הנובעת מהעלאת הניצוצות ותיקונם, כבר היתה מסתיימת, שהרי כבר היו נתקנים כל מאתים שמונים ושמונת הניצוצות הצריכים תיקון, והגאולה היתה באה. עתה, שההיסטוריה נעה בתנועה מתנודדת של מעלות ומורדות, הנובעת ממעשי האדם המתקנים את הניצוצות וגם מקלקלים אותם כל העת, זמנה מתמשך ואין קצה מגיע. עליותיה של ההיסטוריה מגדלות את ההופעה האלוקית ומזרזות את גמר תיקונה, ואילו ירידותיה מחסרות את ההופעה האלוקית ומעכבות את קצה. הספירות הנאצלות אינן יוצאות נשכרות מתנודותיה של ההיסטוריה אלא מעילויה. לא כך לימד רמח"ל. השלטון האלוקי המוחלט, שאותו רוצה הבורא לגלות, מופיע מתוך סיכומה של ההיסטוריה כולה. כל מעלותיה וכל מורדותיה של ההיסטוריה מגלים, בסיומה, את השלטון האלוקי ששלט בכל מאורעותיה ובכל קורותיה בכל הזמנים. אדרבה, מורדותיה של ההיסטוריה, הם זמני קלקוליה בפעולות הרשע, הם שיוכיחו, לעתיד לבא, כי אף הם לטובה נתכוננו בידי השלטון האלוקי, ועל כן לא משל בהיסטוריה כל מושל וכל כח זולת השלטון האלוקי המוחלט. דווקא תנודותיה של ההיסטוריה, שבהן פועלים הכוחות המתקנים והכוחות המקלקלים, הן שיוכיחו כי באמת לא התנודדה ההיסטוריה אלא נעה בתנועה קבועה אל גילוי היחוד, על פי הכוונת השלטון האלוקי המנהיג את ההיסטוריה בפנימיות מהלכיה. יחוד רצונו ית"ש שאי אפשר שיהיה שום דבר מבטל רצונו בשום פעם בעולם אלא הוא לבדו השולט, וכל זה שאנחנו רואים שלכאורה הוא הפך מרצונו, אינו אלא שהוא מרשה כך על פי עצה עמוקה המושרשת במחשבתו שסובבת והולכת עד שיושלם הכל בתיקון כללי גמור.[9] ההיסטוריה כולה – טובותיה ורעותיה, תיקוניה וקלקוליה, מעלותיה ומורדותיה – היא המגלה את השלטון האלוקי המוחלט. על כן ההיסטוריה היא צורך גבוה. רמח"ל מבאר כי תיקון ההיסטוריה כולל לא רק את תיקון הנבראים כולם בהעלאת כל ניצוצות הקדושה עד כילוי הרע והקליפה בקץ הימים, כפי שלימד האר"י, אלא גם את תיקון הרע למפרע – ההודעה כי הוא כלל לא שלט במהלך ההיסטוריה, וכי רק הרצון האלוקי שלט לבדו מראשית דברי הימים עד תומם. החזרת הרע לטוב, והגילוי כי הרע לא שלט מעודו כלל, היא הוכחת השלטון האלוקי המוחלט. תיקון ההיסטוריה כולה, הכולל את תיקון כל הנבראים ואת תיקון הרע למפרע, הוא התיקון הכללי. ואמנם שורש הימצא הרע בהנהגה כבר פירשנוהו שהוא מטעם גילוי יחודו ית', שצריך לגלות הרע ולהניחו לעשות כל מה שבחוקו, להראות אחר כך יחוד שליטתו ית' בהחזירו אותו לטוב. ומטעם זה כל עוד שיתעלם ויסתיר פניו האדון ב"ה, ויניח לרע להתגבר עד הגבול האחרון שאפשר לו להתגבר... הנה זה יהיה טעם יותר להיגלות ולהיראות אחר כך אמיתת יחודו ית', בתקנו את הקלקולים ההמה בכח שליטתו.[10] הנה זה הוא מחוקו של היחוד העליון לבדו ב"ה, להראות עוצם ממשלתו השלמה. שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם... אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ והוא ירפא, ואין עוד מלבדו... כי אדרבה, הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכחו לעשות... ובסוף הכל, כל יותר שהקשה הרע את עול סבלו על הבריות, כן יותר יגלה כח יחודו ית' וממשלתו העצומה אשר הוא כל יכול.[11] עוד לימד רמח"ל, כי 'התיקון הכללי' מסיים את ההיסטוריה. אילו נברא העולם על פי הכוונה להיטיב לנבראים בשכר ועונש על פעלם יכולה היתה ההיסטוריה שלא להסתיים, כי לעולם יקבלו הנבראים שכר ועונש על מעשיהם. מהלכה המתנודד של ההיסטוריה במעלותיו ובמורדותיו, הנובע מבחירתו המתמדת של האדם בטוב וברע, היה נמשך והולך, והגאולה לא היתה באה כלל. כיוון שנברא העולם על פי כוונת גילוי היחוד, חייבת ההיסטוריה להסתיים. השלטון האלוקי המוחלט מניע את מהלכה לקראת גילוי היחוד, והוא מסיימה בעת גמר התיקון הכללי וגילוי יחוד ה'. רצה הרצון העליון לגלות ולברר אמתת יחודו שאין שום יכולת נגד יכלתו כלל ועיקר, ועל היסוד הזה בנה עולמו בכל חוקותיו. והכלל הוא, מה שהוא מסתיר פניו ונותן מקום לרע לימצא עד שיחזור ויגלה טובו והרע לא ימצא עוד ונראה יחוד ממשלתו... למה אנו צריכים לומר שהכל עומד על ענין היחוד הזה, הלא טובה הסברא הראשונה אשר שמעתי מפיך בתחילת דבריך, שרצה הקב"ה להטיב הטבה שלמה אל נבראיו, וראה שצריך לזה שיקבלוה בזכות ולא בצדקה... אבל המעשה מוכיח שהיחוד הוא העומד להתגלות. כי אנחנו רואים הבטחות הנביאים שהבאנום למעלה כבר אשר הם מבטיחים שהקב"ה יגאל את ישראל על כל פנים, אפילו בלא זכות, ושיסיר יצה"ר מבני האדם ויכריחם לעבדו, והנה כל אלה הם נגד השכר ועונש ונגד הבחירה. ואם היתה הכונה באמת להעמיד ענין הבחירה והשכר ועונש, דהיינו שיהיה העולם תמיד בנוי מבני בחירה להיות צדיקים או רשעים כרצונם ותמיד יהיה טוב לצדיקים או לרשעים, היה צריך שזה יהיה תמיד ולא יהיה לו הפסק, וזה היה שהקב"ה היה רוצה להחזיק במדת המשפט, להעמיד כל בריותיו בה כל הימים, אבל זה ידענו שאינו כך, כמו שהוכחנו מן המקראות וכמבואר לנו בדברי חז"ל, שסוף כל סוף תסור הבחירה מן האדם, ולא יהיה עוד רעות בעולם, וכבר אמרו יתמו חטאים מן הארץ כתיב, אם כן אין סוף הכונה על השכר ועונש אלא על התיקון כללי.[12] כללה של ההיסטוריה, המהלך לקראת הופעת התיקון הכללי, יוצא ללמד על פרטיה – כי קורותיה הן מסיבות מתהפכות ומאורעותיה הם גלגולים מתגלגלים על ידי השלטון האלוקי המוחלט לקראת הופעתו של גילוי היחוד. גלגולי נשמות, שנתפרטו בכתבי האר"י, מנשמת אדם הראשון ועד נשמות דורו של האר"י, היו, על פי רמח"ל, לגלגולי מאורעות מראשית ההיסטוריה עד אחריתה.[13] שני אלה, המהלך אל התיקון הכללי והמסיבות המתהפכות, מקנים להיסטוריה תנועה מתמדת – היא מתקדמת תדיר לקראת תכליתה, וכל יום בה מעולה מקודמו. שב על כל פנים והשקיף במדת טובו ולפי חק ממשלתו להשלים סיבוב כל ההנהגה הזאת בתיקון הכללי... אם כן כל יום ויום שעובר נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו ומגלגל גלגולים תמיד להביא העולם אל השלמות הזה... כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן ואחר כך לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והיחוד ברגע אחד כאדם המתחרט ומתנחם, אלא מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה שיהיה הכל נשלם ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו.[14] על פי רמח"ל ההיסטוריה כולה היא ניסוי שבא להוכיח כי הרצון האלוקי מוחלט ויחיד הוא. המאורעות ההיסטוריים הם אוסף של הוכחות בדרך השלילה לקיומו של השלטון האלוקי המוחלט. כל מאורע בהיסטוריה הוא הוכחה נוספת למוחלטות השלטון האלוקי, כי בו, במאורע ההיסטורי, נשלל שלטונו של כח מסוים והוכח כי השלטון האלוקי יחיד הוא. רק צירוף כל ההוכחות החלקיות, כלומר שלילת כל הכוחות המתנגדים האפשריים, מסיק את ההוכחה הכוללת כי השלטון האלוקי יחיד הוא ואין זולתו כלל. ההיסטוריה כולה היא איפוא מסכת אחת ההולכת וממלאה את חפצו ועניינו של הבורא בגילוי היחוד, כלומר בפעולתו של השלטון האלוקי המוחלט. עתה כשנשיב אל לבנו כל סדרי מעשיו ית', כל המעשה הגדול אשר עשה מני שים אדם עלי ארץ, וכל אשר הבטיח לנו לעשות ע"י נביאיו הקדושים, הנה מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור הוא עוצם יחודו יתברך... ופי עליון מעיד בעצמו ומודיע, כי כל הנלקט מכל מסיבותיו הגדולות אשר הוא מתהפך בעולמו הלא הוא גילוי יחודו הגמור הזה, כענין אמרו ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, ומקרא זה נאמר אחר שכלל כל סיבוב הגלגל שהיה עתיד ומזומן להיות סובב בעולם, שנכלל הכל בדברי השירה ההיא של האזינו, וכמו שפשטן של כתובים עצמן מוכיח, והנה חותם החזון שלו חתם בלשון הזה ראו עתה כי אני אני הוא וגו', ובדברי הנביא ישעיה נתבאר בהדיא למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה, אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע, וכמו שכתב אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים... נמצא שכל מה שמתברר לנו באמת מעוצם שלמותו הבלתי בעלת תכלית הוא רק יחודו השלם, שכאשר נביט בהבטה עיונית על כל המעשים אשר נעשו תחת השמים נראה הילוך אחד שסובב והולך והיתה מנוחתו רק גילוי האמת הזאת.[15] הערות לסעיף ב [1] אנו נעסוק כאן רק בכוונת גילוי היחוד, שהיא חידושו המכריע של רמח"ל. כוונה זו נתחדשה לו לרמח"ל בשנת תצ"א. קודם לכן ביאר כי כוונת הבריאה היא כוונת ההטבה לאדם על פי שכר ועונש, ובזאת הלך אחרי כתבי האר"י. ראה מאמרי, כוונת הבריאה בחיבורי רמח"ל, המעין כה (תשמ"ה,) גליון ד, עמ' 1–18. טעות שטעיתי במאמרי הנזכר, אני מתקן כאן. שם, עמ' 6, כתבתי כי הרשימו שהזכיר ר' משה זכות בהערתו, ועליו נסמך רמח"ל בתיאור הצמצום, מקורו בכתבי ר' יוסף אבן טבול. ולא היא. מקורו בכתבי ר' ישראל סרוק, על פי שני עדים: א. ר"י אבן טבול מבאר כי הסתלקות אור אין סוף מגלה את כח הדין. הרשימו הוא אור שנשאר מאור אין סוף, והוא נמצא יחד עם כח הדין, רחמים ודין יחד מעורבים. כלומר, הרשימו הוא אור רחמים. לעומת זאת, ר"י סרוק מבאר כי הסתלקות אור אין סוף מגלה את הרשימו הנשאר, והוא כח הדין. ב. ר' משה זכות הזכיר גם את 'אור נערב', והוא נמצא בכתבי ר"י סרוק ולא בכתבי ר"י אבן טבול. ראה: פירוש ספרא דצניעותא לר' ישראל סרוק, כת"י מנטואה 124, דף 2 ע"ב. [2] קל"ח פתחי חכמה, פתח א. [3] דעת תבונות, מהד' ר"ח פרידלנדר, סעיף לו. [4] קל"ח פתחי חכמה, פירוש לפתח ד, חלק ב, הבחנה ב. [5] דעת תבונות, סעיף לח. [6] קל"ח פתחי חכמה, פירוש לפתח א, חלק א, הבחנה א. [7] שער מאמרי רשב"י, באור זוהר ח"ב רנד ע"ב. [8] הגהה על מבוא שערים, שער ב, חלק ג, פרק ט. [9] קל"ח פתחי חכמה, פירוש לפתח א, חלק א, הבחנה א. [10] דעת תבונות, סעיף קסו. [11] דעת תבונות, סעיף מ. [12] דעת תבונות, סעיפים מב–מד. [13] 'סיבובים' הוא מונח קבוע לגלגולי נשמות בכתבי יד איטלקיים של קבלת האר"י. ראה למשל בחיבור הפותח 'ברוך המקום ברוך הוא', מבית מדרשו של ר' ישראל סרוק, כת"י ירושלים, שוקן 57, דפים מד ע"ב–סח ע"ב. נראה ש'מסיבות' הוקש כאן ל'סיבובים'. [14] דעת תבונות, סעיף מח. [15] דעת תבונות, סעיף לד.   ג ראי"ה הלך בעקבות רמח"ל, ואף הוא ביאר כי חפצו ועניינו של הבורא הוא בגילוי התכונה המוחלטת של האלוקות. אלא שהוא חלק על רמח"ל בביאור התכונה המוחלטת של האלוקות. אליבא דראי"ה, התכונה המוחלטת של האלוקות היא שלמות הכוללת כל ואין היא חסרה מאומה. כיוון שהשלמות המוחלטת אינה חסרה מאומה, צריכה היא לכלול הכל, כלומר גם את פעולת ההשתלמות והוספת השלמות, וזאת היא תכלית הבריאה – להופיע את פעולת הוספת השלמות.[1] מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה. אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות.[2] והתוכן המפורט, היותר נאה במגמה התכליתית, שיהיה מבוסס על יסוד השקפת השלמות המחויבת האין סופית, היא השכלת מגמה של הטוב המתעלה תדיר, מפני שאף על פי שתנאי השלמות המוחלטה היא האי אפשרות של הוספה, מכל מקום גם התוספת התדירית וההתעלות היא גם כן ברכה ועדן מיוחד, וכיון שזה אי אפשר באין סוף מצד עצמו, מתהוה הוא מצד פעולותיו, ונבנה העולם בצורה כזאת, שעדי עד יתעלה. ונמצא שהשלמות כלולה משני הצדדים, מצד אין סוף, הבלתי מתואר בתוספת מצד שלמותו, ומצד ההויה, ההולכת ומשתלמת ומתברכת תמיד.[3] ההשתלמות מופיעה בפועל את השלמות המוחלטת, שהרי היא מגלה בפועל כי השלמות המוחלטת אכן מוחלטה היא, כוללת כל ואינה חסרה מאומה. וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את הענין האלהי מואר בבהירות מוחלטת, שדוקא אין סוף בפועל, מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכח.[4] האר"י לימד כי מהלך ההיסטוריה הוא תיקון רפ"ח הניצוצות שירדו אל הקליפות. גמר תיקונם של ניצוצות אלה הוא כילוי הקליפות והטבת ההוויה כולה, והוא זמן הגאולה. הגאולה מתעכבת כיוון שהצדיקים מבררים ניצוצות ומעלים אותם, אבל הרשעים מורידים אותם חזרה אל הקליפות. עליית ניצוץ שאחריה באה ירידה לא עשתה ולא כלום, כי הגאולה תלויה ברפ"ח ניצוצות מתוקנים ובהוויה שאין בה קליפות. לא כך לימד ראי"ה. מהלך ההיסטוריה הוא התעלות מתמדת של כל חלקי ההוויה. ההתעלות, היא ההשתלמות, היא תכלית ההוויה, שהרי היא מגלה את השלמות המוחלטת, ועל כן עלייתו של ניצוץ, גם זו שאחריה באה ירידה, מופיעה את השלמות. פעולת ההתעלות ותוספת השלמות היא היא התכלית, והיא המגלה את השלמות המוחלטת הכוללת גם את ההשתלמות. נמצא, כל תיקון וכל עילוי וכל שכלול בהיסטוריה, אם תיקון ראשון לניצוץ שנפל ואם תיקון שני לניצוץ שנפל ועלה ושוב נפל, מגלה את השלמות האלוקית. מהלך ההיסטוריה הוא איפוא התעלות מתמדת של כל ההוויה. העולם מתעלה תמיד... העליות והירידות הן תדיריות, במצב האדם היחיד, ובמצב העולם בכללו, ומכל מקום התנועה בכללה היא תנועת עליה וביסום.[5] ההתעלות המתמדת של ההוויה כוללת כל המציאויות, כל התופעות וכל המאורעות שבהיסטוריה העולמית. בחזיון כל כח הולך ומתעלה... הכל הולך ושוטף, הכל מתעלה... כל מקשיב ברוח הקודש פוגש הוא את כל היש בעליותיו, וקל וחומר לאדם, וכל שכן ללאומים ונשמותיהם, ועל אחת כמה וכמה לעולמים שלמים, ובכל תקף ויתרון לכללות כל העולמים וההויות.[6] וכל ניצוצי החיים, כל נשמות הרוחות והנפשות, וכל זיקי החיים שבכל היש, הרי הם אחודים עם יסוד ההשתלמות הבלתי פוסקת, שהוא אור ד' המהוה הישות, זרוע ד' אשר נגלתה... והנה הכל כוסף לעלית אור עולמי עולמים, להארת זיו שכינת אל, הדר כבוד אל הכבוד, ההולך ומשתלם, יוצא מההעלם אל הגילוי, בכל התנועות השונות של ההויה, ובכל מיני התסיסות שברוח האדם וכל היצור כולו, ההולך להעשות אגודה לעשות רצון קונו בלבב שלם.[7] כיוון שפעולת ההשתלמות שבמהלך ההיסטוריה היא שלמה וכוללת כל, קורא לה ראי"ה – 'התיקון הכללי'. ראי"ה נטל שם זה מרמח"ל, כפי שראינו לעיל, אלא שהבדל גדול יש בין התיקון הכללי אליבא דרמח"ל ובין התיקון הכללי אליבא דראי"ה. התיקון הכללי, על פי רמח"ל, הוא מהלך השולל למפרע את שלטונם של כל כוחות הרע, ומגלה כי לא שלטו אלה בהיסטוריה כלל כי אם השלטון האלוקי המוחלט לבדו. על פי ראי"ה, התיקון הכללי הוא מהלך המצרף את כל הטוב ומעלה את כל היש ומשלים את כל כוחות ההוויה בהופעת השלמות האלוקית המוחלטת. כל העליות והתיקונים וההטבות הנעשות במהלך ההיסטוריה הן חלקים מן השלמות הכוללת, והתיקון הכללי אוגד את כל החלקים ומצרפם וכוללם בשלמות המאוחדת. מה שלומדים, ומה שמתפללים, ומה שעוסקים בישובו של עולם, בין בדברים המוכרחים לאדם ולבריות לקיומם המצומצם, בין בדברים העשויים להרחיב דעתו של אדם ולשפר את חייו, הכל עולה לאגודה אחת, לחטיבה אחת, להשלים את התיקון הכללי של העולם כולו, ולקרבו יותר ויותר להמטרה האידיאלית המבוקשת, לעשות את החיים טובים והגונים, ויותר ראויים להקשר בקשר נצחי, בקשר הקודש, בקשר שמחת עולמים, בקשר עדני עדנים, בקשר זיו ונהורא מעליא, באור חי העולמים, דידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא.[8] וכן לימד ראי"ה כי תנועת ההוויה, ההולכת על פי הקדושה העליונה ועל פי הרצון האלוקי העליון, כלומר ההתעלות של העולם, שואפת 'לתקן הכל'. הקדושה העליונה, כשהיא מופיעה על היחיד ועל הצבור, היא מעמידה אותם על המעמד של הרצון העליון, המופיע בכל ההויה כולה... כל התורות, הדינים, הרעיונות, המוסרים, הטבעיות, הסדרים, הנימוסים, החכמות, השירים, הרצונות, זעזועי החיים, תנועות ההויה, התקימותה, אחיזתה במדות היש[ר]ות, אינם אלא אוצרות מלאי אושר, שהרצון המתעלה מכל, בעדנו, בגבורת עוזו ובהוד נצחו, ביסוד תפארתו וברום חשק תפארת מלכותו, יגלה וירא בהם בזוהר מלא... אמנם השאיפות היותר עליונות לא ידלגו שום דרגה, הכל צריך להתבסם על ידן ומהן. כשרוצים לתקן הכל, כשרוצים להכשיר את נשמת כל היש לעדן עליון שבעליונים, צריכים לתקן את המדות האנושיות כולן, צריכים להכשיר את חיי הפרט וחיי החברה בהכשר הראוי... לכל מגמה עליונה שבעליונות צריכים להשתמש בכל האמצעים ולשלב את כל הדרכים יחד, לזווגם זה עם זה, באופן שכל דרך יוסיף לחברו אומץ וחיים. אמנות ומלאכה, כשרון מסחר ועז אמת, גבורה וחיל, שירה ויופי, תפלה ותורה, אהבה וחסד מלא, ואומץ רוח מלא עז, בהירות דעה ובקרת רחבה ועשירה, ותם לבב באמונה עליונה... כל היש, כל התארים, כל הניצוצות הכל בחוברת והכל בסדור, הכל בהבלטה והכל בהתאמה, הכל בחזיון ובכח והכל בפועל ובשליטה ממשית, במלא מובן המציאות והישות, הכל בכלל, הכל יוכל וכוללם יחד.[9] כיוון שהשלמות האלוקית המוחלטת מתגלה רק על ידי ההשתלמות של ההוויה, הרי שההתעלות המתמדת של ההוויה, כלומר מהלך ההיסטוריה שלה, היא צורך גבוה. מגמת ההויה כולה, מצד החפץ הכמוס האין סופי, היא כפי הגלותה לנו, עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית. שאם אין מציאות של קוטן וחסרון לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות, ודריכה תדירית לתוספת ברכה. ואף על פי שאין קץ להעילוי של השלמות המלאה, שאין בה עילוי מצד אין סופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכח הנשגב של התעלות תדירית, וזה נחשב כאלו השלמות המוחלטה משתלמת על ידי ההשתלמות, הבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל, ועבודה זו היא צורך גבוה.[10] ראי"ה, כרמח"ל קודמו, לימד כי מאורעותיה וקורותיה של ההיסטוריה הם מסיבות מתהפכות ומתגלגלות לקראת ההופעה האלוקית שבה חפצו ועניינו של הבורא. ההכוונה האלוקית, הפועלת בתוך מאורעות ההיסטוריה ומסבבת אותם, אורגת אותם יחד באורה האלוקית השלמה הכוללת כל. ראי"ה נבדל מרמח"ל במשמעותן של המסיבות המתהפכות, כאשר נבדל ממנו במשמעותו של התיקון הכללי. על פי רמח"ל, המאורעות השליליים בהיסטוריה מוכיחים, בסופה של ההיסטוריה, את היחוד על דרך השלילה – אז יתגלה כי הם נתכוננו בידי השלטון האלוקי, ורק הוא לבדו שלט בהיסטוריה. לעומת זאת, מבאר ראי"ה כי המאורעות השליליים בהיסטוריה מוכיחים, בסופה של ההיסטוריה, את השלמות האלוקית על דרך החיוב – אז יתגלה כי הם חלקים מן השלמות האלוקית, והכל נארג בה ונכלל בה. הגיע הזמן, שבו אנו צריכים להכיר את קול ד' מכל המסיבות המתהפכות, מכל יצרי הלב, מכל תנועות החיים, הפרטיים והכלליים.[11] וכל ההארה התרבותית שבעולם מצדו המתוקן, וכל העומק של המוסר והעבודה שביסוד תורת ישראל, וכל התפשטותו הגדולה בעולם, אורגים יחד את שלמת האור הגדולה, שאחרי כל המסבות הרבות המתגלגלות בעולם, במעלות ובמורדות, בארחות מסובכים כל כך, עתידה היא להיות נטויה על כל העולם כולו, וכל היצורים כלם יביטו וינהרו.[12] הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים, היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם... כשאור ישראל מתגלה על יד עמק הדעת ומעמקי האמונה לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים ואחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, חדושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, כל הארות תוריות בכחות כלליים ופרטיים, כל זהרי רוח הקודש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים הכל תנועת עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח... הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם, וכל אשר תיטיב הדעת להכירו ולהבינו כה תגלה את האורות של המסבות, כן תישרם אל מטרתם וכן יתחברו האורות העלומים עם הגלויים.[13] על פי הראי"ה ההיסטוריה כולה היא מפעל הבא לשכלל ולהשלים את ההוויה ולהופיע את השלמות האלוקית המוחלטת. המאורעות ההיסטוריים הם אוסף של שאיפות המצטרפות יחד לשאיפה הכוללת של בקשת השלמות האלוקית. בקשת השלמות, היא ההשתלמות, היא עצמה חלק מן השלמות האלוקית המוחלטת. כל מאורע היסטורי הוא שאיפה חלקית אל השלמות המוחלטת, והוא פעולה נוספת של תיקון ושל שכלול ושל תוספת חיים אלוקיים להוויה. רק צירוף כל השאיפות כולן מופיע את השלמות בכל מילואה. ההיסטוריה כולה היא איפוא מסכת אחת ההולכת וממלאה את חפצו ועניינו של הבורא בהופעת השלמות האלוקית המוחלטת. החפץ האדיר של לאשתאבא בגופא דמלכא, לשוב אל מקור המציאות, העליונה, הטהורה, החפשית, האיתנה, במקור אור אין סוף, נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו. והוא הוא הכח היסודי המגלגל את כל תנועת ההויה, ההתפתחות, והמכונה המשכללת, המוציאה אל הפועל את כחותיה בכל עולם ובכל שדרה לפי ערכם, והוא הוא היסוד הפנימי, המניע את הגלגל התרבותי אשר לאדם, למפלגותיהם, ולגוייהם. והוא סובב והולך בכל היצור, לא יצא מכללו החלק היותר זעיר שבחלקים היותר קלילים שבההויות היותר דלולות מעבר מזה, ולא יעברו גבולו המוני עולמים נעלמים ונערצים של שרפי קודש, אראלי שחק ואצילות יפעת רוממות קדשם מעבר מזה.[14] כל המתעורר בעולם מדור דורים עד אחרית, הכל הוא חלקי שאיפות וחלקי הכרות, שהולכות ומצטרפות ליצירה שלמה, עד שלא באה הצורה המשלימה, המכנסת את הכל אל שלמותה. יש בהם טוב ורע, אמת ושקר, טומאה וטהרה, קודש וחול. אבל כשיופיע האור של ההתאחדות הכוללת, שיהיה מבורר כל אלה השאיפות וחלקי ההכרות למה הן באות, אז הכל יוכר לטוב, לאמת, לטהרה, ולקודש, עולם שכולו שבת, שכולו טוב.[15] הערות לסעיף ג [1] על מושג השלמות והחסרון שבדברי ר' עזריאל מגירונה ור' יוסף אבן טבול, הנבדל ממושג השלמות וההשתלמות שבדברי ראי"ה, ראה להלן הערה 54. המושג שלמות, הנזכר בכתבי רמח"ל פעמים רבות מאד, שונה ממושג השלמות בכתבי ראי"ה. השלמות, בכתבי רמח"ל, מובנה – מעלה, כשימוש מלה זו בלשון ימי הביניים, ואילו בכתבי ראי"ה משמעה – כללות הכל. י' בן שלמה זיהה את המושג שלמות המופיע בכתבי רמח"ל עם המושג שלמות המופיע בכתבי ראי"ה, ראה: שלמות והשתלמות, עיון לג (תשמ"ד), עמ' 306–307. לדבריו, עקרון השלמות וההשתלמות הוא יסוד שיטתו של רמח"ל, כשם שהוא יסוד שיטתו של ראי"ה. על כן יצא להבחין הבחנות משניות בין שתי השיטות. הוא ציטט את קל"ח פתחי חכמה, פתח ד, וממנו הסיק כי לדעת רמח"ל 'הטעם לאצילות ולבריאת העולם, ותיאור תהליך ההשתלמות ותכליתו, מתייחסים בעיקר לאדם ולא לעולם בכללותו', בניגוד לדעת ראי"ה הסובר שתהליך ההשתלמות מתייחס לעולם כולו. כן ציטט את קל"ח פתחי חכמה, פתח כז, שבו מופיעה המלה שלמות, וממנו העלה כי לדעת רמח"ל 'סיום תהליך ההשתלמות בגאולה הוא בהגעתו לשלמות העולם ולא לשלמות האלהית' (שם, הערה 36), ואף זאת בניגוד לדעת ראי"ה. שתי קביעות אלה, המסתמכות על שני ציטוטים בודדים ומתעלמות מכלל שיטתו של רמח"ל, והמפרשות פירוש מוטעה את המלה שלמות, אינן נכונות. על פי רמח"ל, טעם האצילות הוא גילוי היחוד, ולא ההשתלמות. גילוי היחוד כולל את האצילות, את הנבראים ואת האדם, והוא כולל אף את ההיסטוריה כולה, כפי שראינו לעיל. גילוי היחוד מופיע את הרצון האלוקי בפועל, ואם כן הוא שייך גם לשלמות האלוקית. ההבדל בין רמח"ל לראי"ה הוא מהותי, הוא ההבדל שבין גילוי היחוד ובין גילוי השלמות, והוא נידון בדברינו להלן. [2] אורות הקדש (להלן: אוה"ק) ב, ירושלים תרצ"ח, עמ' תקמט (=ירושלים תשכ"ג–תשכ"ד, עמ' תקלא). [3] אוה"ק ב, עמ' תפב (תסה). [4] אוה"ק ב, עמ' תקנה (תקלז). [5] אוה"ק ב, עמ' תקלט (תקכא). [6] אוה"ק ב, עמ' תקלג–תקלד (תקטו). [7] אוה"ק ב, עמ' תקמח (תקל). [8] אוה"ק ג, עמ' קמח. [9] אוה"ק ב, עמ' רצח–ש (רפח–רצ). [10] אוה"ק ב, עמ' תקמח (תקל). [11] חזון הגאולה, עמ' רמה. [12] אוה"ק א, עמ' רעד. [13] אורות, עמ' כז. [14] אוה"ק ב, עמ' שפח (שעו). [15] אוה"ק ב, עמ' תקכח (תקי).   ד עקרון היסטוריה צורך גבוה משמעו כי ההיסטוריה, המסתכמת כהופעה אלוקית ההולכת מראשיתה עד אחריתה וכוללת את כל מאורעותיה וקורותיה, היא, ורק היא, ממלאה את התכלית האלוקית של גילוי התכונה המוחלטת של האלוקות. סיכום ההיסטוריה כולה כהופעה אלוקית הוא 'התיקון הכללי', כפי שקראוהו רמח"ל וראי"ה. 'התיקון הכללי' נסמך על התיקון שלימד האר"י. האר"י לימד כי יש לתקן את רפ"ח הניצוצות שנפלו בעת מיתת המלכים, ואילו רמח"ל וראי"ה מלמדים כי יש לתקן את כל מאורעות ההיסטוריה, כוחותיה ותופעותיה. תהליך תיקון הניצוצות, על פי האר"י, שואף לזמן שבו יתוקנו כל הניצוצות ויכלה כל הרע מן ההוויה. תהליך התיקון הכללי, על פי רמח"ל וראי"ה, שואף לזמן שבו תתוקן ההיסטוריה כולה ויוכר שמראשיתה ועד אחריתה נכללו כל מאורעותיה ותופעותיה במעשה התיקון. המחלוקת בין רמח"ל לבין ראי"ה, במשמעותו של תהליך התיקון הכללי, אם הולך הוא לגלות את היחוד האלוקי או אם הולך הוא לגלות את השלמות האלוקית, נובעת מדרך הרחבתו של התיקון, אליבא דאר"י, לתיקון הכללי, אליבא דרמח"ל וראי"ה. תיקון הניצוצות, אליבא דאר"י, הוא תהליך הכולל פעולות אחדות, וכשהרחיבוהו רמח"ל וראי"ה על פני ההיסטוריה כולה, הדגישו בו, כל אחד על פי דרכו, פעולות מסוימות, ואלה היו למגמתו של התיקון הכללי. תיקון הניצוצות, אליבא דאר"י, כולל פעולות אלה: בירור הניצוצות שנפלו אל הקליפות, העלאת הניצוצות אל עולם האצילות כמיין נוקבין המעוררים את זיווג הספירות, זיווג הרחמים עם הדינים וביסום הדינים בעת הזיווג, זיווג הספירות העליונות, המשכת מוחין מהן כמיין דכורין היורדים מספירות עליונות אל ספירות תחתונות, כניסת מוחין בספירות תחתונות, זיווג מיין דכורין עם מיין נוקבין, הולדת נשמות חדשות. רמח"ל הדגיש במעשה התיקון את פעולות הבירור והביסום, כלומר המאבק בין טוב לבין רע – בירור הטוב מתוך הרע, כילוי הרע והקליפה, והופעת הטוב לבדו. רמח"ל עשה פעולות אלה עיקר, והתווה את דרכו של התיקון הכללי על פיהן: גילוי היחוד האלוקי המוחלט, שהרע לא שלט כלל בהיסטוריה, וכל כח רע שנראה היה כי שולט הוא, לא היה אלא כח מכוון על ידי השלטון האלוקי. הכרעת הרע, בעת גמר תיקון הניצוצות, אליבא דאר"י, היתה, על פי רמח"ל, להוכחה למפרע כי לא שלט הרע כלל מראשית ההיסטוריה ועד אחריתה, וכי השלטון האלוקי שולט לבדו ואין זולתו. ראי"ה הדגיש במעשה התיקון את פעולות ההעלאה והחידוש וההולדה, כלומר התעלות היש ושכלולו – התעלות המציאות הירודה, יצירה חדשה של מציאות מעולה, השתלמות המציאות הקיימת במציאות המעולה הנוספת בה. ראי"ה עשה פעולות אלה עיקר, והתווה את דרכו של התיקון הכללי על פיהן: גילוי השלמות האלוקית המוחלטת, שכל התעלות וכל שכלול וכל השתלמות ותוספת נכללות בשלמות האלוקית הכוללת כל. התעלות הניצוצות, חידוש המוחין והולדת נשמות חדשות, על פי האר"י, היו, על פי ראי"ה, לאריגת השלמות האלוקית הכוללת את כל תופעות ההיסטוריה מראשיתה ועד אחריתה, ולהוכחה כי אין היא חסרה מאומה. התיקון הכללי הוא ה'קצה' האחרון של עקרון היסטוריה צורך גבוה, הוא סיום ההיסטוריה וסיכומה כהופעה אלוקית. ה'קצה' הראשון של עקרון היסטוריה צורך גבוה הוא קביעת המגמה לגילוי התכונה המוחלטת של האלוקות, שעל פיה נאצל ונברא הכל, ולמילויה מסובבת ומונעת ההיסטוריה כולה. כשם שהתיקון הכללי נסמך על דברי האר"י, כך גם מגמת גילוי התכונה המוחלטת של האלוקות נסמכת על דברי האר"י – על צמצום אור אין סוף שבראשית סדר ההאצלה שלימד האר"י. צמצום אור אין סוף כולל פעולות אחדות: הסתלקות אור אין סוף, השארות מקום פנוי ורושם של אור אין סוף בו, התפשטות קו אור אין סוף במקום הפנוי וברושם האור שבו. על פי הצמצום נאצלה האצילות כולה בהסתלקות ובהתפשטות, בכלים ובאורות, בדינים וברחמים, בסיגים ובברורים. האר"י לימד כי מגמת ההסתלקות וההתפשטות היא לברר את העולמות ולתקן את הדינים, ולתת בחירה ושכר ועונש לנבראים על פעלם, אם יקלקלו יענשו ואם יתקנו ישתכרו. כלומר, מגמת הצמצום היא כי יתקן האור את הכלי וכי יבסמו הרחמים את הדינים. רמח"ל וראי"ה לימדו כי מגמת ההסתלקות וההתפשטות היא לא רק תיקון הכלים וביסום הדינים, כי אם גילוי תכונתו של האור עצמו. רמח"ל וראי"ה לימדו כי מגמת ההסתלקות וההתפשטות שבצמצום היא כי תתגלה אינסופיותו של האור, כלומר תתגלה בפועל תכונתה המוחלטת של האלוקות. מחלוקת, שנחלקו בה רמח"ל וראי"ה בדבר עיקרו של התיקון, היא המחלוקת שנחלקו בה רמח"ל וראי"ה בביאור התכונה המוחלטת של האלוקות. רמח"ל סובר כי עיקר התיקון הוא המאבק בין טוב ובין רע, ועל כן ביאר כי התכונה המוחלטת של האלוקות היא היחוד, וההסתלקות וההתפשטות שבצמצום באות לגלותו בפועל – כי לבדו הוא ואין זולתו. ראי"ה סובר כי עיקר התיקון הוא התעלות היש ושכלולו, ועל כן ביאר כי התכונה המוחלטת של האלוקות היא השלמות, וההסתלקות וההתפשטות שבצמצום באות לגלותה בפועל – כי היא כוללת כל ואין היא חסרה מאומה. עקרון היסטוריה צורך גבוה, שנתחדש על ידי רמח"ל ושב ונתבאר על ידי ראי"ה, נסמך על קבלת האר"י. כבר ראינו כי הוא נסמך עליה בשני 'קצותיו' – מגמתו, שנקבעה בראשית כל, נסמכת על צמצום אור אין סוף, ומעשהו, המתגלה בסוף כל, נסמך על התיקון. אמנם עקרון היסטוריה צורך גבוה מבאר גם את מהלכה של ההיסטוריה ואת דרכה בין ראשית לבין אחרית. רמח"ל וראי"ה גזרו מעקרון זה את הנהגת ההיסטוריה ואת פעולתה, וגם באלה נסמכו על קבלת האר"י. כפי שנראה להלן בפרוטרוט, ביארו רמח"ל וראי"ה, כל אחד על פי שיטתו, את כל סדר ההאצלה שבכתבי האר"י על פי עקרון היסטוריה צורך גבוה. האר"י לימד כי מהצמצום נמשכו שני אורות, אור בלתי מוגבל ואור מוגבל, ומהם נמשכו האורות והכלים שבעולם האצילות. רמח"ל לימד כי ממגמת גילוי היחוד האלוקי נובעות שתי הנהגות המסבבות את הכל, והן הנהגת הממשלה הגמורה והנהגת המשפט. ראי"ה לימד כי ממגמת גילוי השלמות האלוקית נובעות שתי פעולות המניעות את הכל, והן פעולת ההשלמה והעילוי ופעולת ההטבה והסידור. האר"י לימד כי האורות והכלים מתפרטים בתיקוני ספירות אחדות. רמח"ל לימד כי ההנהגות מתפרטות במידות אלוקיות אחדות. ראי"ה לימד כי הפעולות מתפרטות באידיאלים אלוקיים אחדים. על כרחנו, אם רוצים אנו להבין את דברי רמח"ל ואת דברי ראי"ה לאשורם, חייבים אנו להביא את מקורותיהם בכתבי האר"י, ולערוך אלה כנגד אלה – דברי האר"י וביאורי רמח"ל וראי"ה. כך יתלבנו דברי רמח"ל ודברי ראי"ה, וכך יתברר כי הרצאותיהם בחכמת האלוקות נובעות מחידושם היסודי והמיוחד להם – עקרון היסטוריה צורך גבוה. נחזור איפוא אל הדברים שדברנו בהם, ונראה כיצד נסמכו רמח"ל וראי"ה על צמצום אור אין סוף, שעליו לימד האר"י, בקבעם כי מגמת האצילות היא גילוי התכונה המוחלטת של האלוקות. אחר נוסיף ונפרט כיצד נסמכו רמח"ל וראי"ה על סדר ההאצלה שבכתבי האר"י – כיצד למד ממנו רמח"ל על ההנהגות ועל המידות שבהן השלטון האלוקי מסבב את מהלך ההיסטוריה, וכיצד למד ממנו ראי"ה על הפעולות ועל האידיאלים שבהם השלמות האלוקית מניעה את מהלך ההיסטוריה.[1] הערות לסעיף ד [1] דברי רמח"ל ודברי ראי"ה אינם נסמכים על קבלת האר"י בלבד, הם נסמכים על כל ספרי המקובלים שקדמו להם, על שאר החיבורים בכל מקצועות התורה, על ספרי הפילוסופים וכו'. אלא, שסדר האצילות וסדר ההנהגה שבקבלת האר"י הם התבנית הכוללת של ההויה שעמדה לנגד עיניהם של רמח"ל ושל ראי"ה. לתוך תבנית זאת הוסיפו רמח"ל וראי"ה דברים הרבה שאין להם מקור בדברי האר"י, דברים שנטלו משל קודמים וחידושים שחידשו בעצמם. על כן, אף על פי שיש לתור אחר כל מקורותיהם של רמח"ל וראי"ה כדי לבאר נכונה את כל דבריהם, בראש ובראשונה יש לבנות את שלד שיטותיהם של רמח"ל וראי"ה על פי סדר האצילות וסדר ההנהגה שבקבלת האר"י.