ספר 'קבלת הגר"א', ירושלים תשנ"ג.
הגר"א מלמד כי סדר ההתגלות של השפע האלוקי הוא: מחשבה סתומה, כתיבה גלויה ודיבור גלוי. דברי הגר"א נסמכים על המאמר בספר יצירה "בספר, ספר וסיפור". ספר – מחשבת הרעיון, מחשבה סתומה ועלומה. ספר – כתיבת הרעיון באותיות. הכתיבה אינה כוללת נקודות וטעמים, ועל כן אין היא מביעה את הרעיון בטעם ובשכל ואין היא נגלית אלא לאדם הקורא אותה. סיפור – אמירת הרעיון בהגיון ובטעם. האמירה מבארת ומבררת את הרעיון, ובכך היא מגלה אותו לכל. הגר"א מפרש את סדר ההתגלות של ספר, ספר וסיפור בבריאת העולם ובנתינת התורה. בבריאת העולם כיצד? ספר – מחשבה סתומה, ספר – כתיבת האותיות שנבראו בהן שמים וארץ, סיפור – מאמרות ה' שברא בהם שמים וארץ. "ספר הוא גילוי המחשבה, שהמחשבה הוא סתום באדם ואינו מתגלה אלא ע"י דבורו או כתבו, וכן א"ס נתגלה וברא את העולם לגילויו ולאשתמודע ליה... וברא את עולמו בספר וספר וסיפור... והם חב"ד... כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, והן ראשית הגילוי של המחשבה סתימאה שהוא כ"ע שאין מתגלה כלל אפי' מציאותה, ולכן נקרא אין, וחכמה הוא ספר החתום שאין מתגלה רק מציאותה ולא מהותה, שלכן נקרא יש, ובינה הוא ספר השני שהיא מתגלה לאדם הקורא, ודעת הוא הסיפור שמוציא ומגלה לכל" (בס"ד א ע"א). בנתינת התורה כיצד? ספר – מחשבת הרעיון, ספר – כתיבת הרעיון, וסיפור – אמירתו ודיבורו. "ספר וספר הן ח"ב שעדיין הוא בשכל לבד, וסיפור הוא הדעת שמוציא השכל מהכח אל הפועל כמו הסיפור, והן בשתי ידים ולשון, חכמה בינה מלבישין ב' ידים דאריך אנפין, ולשון הוא הדעת שמזווג חיך וגרון שהוא חכמה בינה... ובשתי הידים הן כל האותיות... ובהן נברא העולם... וספור הוא לשון, שבו נקבעו כל האותיות לפי שכל מכריע הוא כלול משניהם... ובידים הן בכתב, כמ"ש וביד כל אדם כו', והן בכתב הלוחות ולכן נקרא ספר, ובלשון הוא בדבור, והוא מאמר עשרת הדברות לישראל, ולכן נקרא ספור. וכן העולם נברא בשתי ידים כמ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני כו', ובלשון כמ"ש בדבר ה' כו"' (בס"י ב ע"ג. הנוסח מתוקן על פי הערת רמ"ש מטולטשין, ראה שם, הערה ב). "העולם נברא במעשה ובאמירה, ובמעשה נברא בחו"ב והוא מכתב אלהים כמ"ש מעשה אצבעותיך כו', ואמרו הראשונים כל הכ"ב אותיות בהכוכבים, וכן הוא בכל דבר... וזהו ספר וספר, וכן בלוחות שני לוחות חמש כנגד חמש... והאמירה הוא הדעת, בלשון, שבו נאמרו עשרת הדברות כולל ב' ספרים... וענין ב' ספרים הם זו"נ, וספור הוא הדעת שבו הזווג ומחברם כא', שלכן כינוי הזווג ראוה מדברת, שע"י הדעת הוא הזווג, בין למעלה בין למטה... וכן בבריאת העולם אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, שהן שני ספרים הנ"ל, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, סוד הספור קורא ומזווג יעמדו יחדיו" (בס"י ד ע"א-ע"ב). ספר, ספר וסיפור נתבארו על ידי הגר"א כחכמה, בינה ודעת, הן באשר לבריאת העולם והן באשר לנתינת התורה. כבר נזכר במדרש כי העולם נברא בחכמה, בינה ודעת. "בעשרה מאמרות נברא העולם... ובשלשה כוללו ואלו הן בחכמה ובתבונה ובדעת, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ובשלשתן נעשה המשכן, שנאמר ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת" (פרקי דרבי אליעזר, פרק ג). הגר"א, נאמן לשיטתו כי הן בריאת העולם והן נתינת התורה נעשו בחכמה, בינה ודעת, מביא את דברי המדרש ומוסיף עליהם מקראות מהם הוא למד כי גם התורה נתגלתה בחכמה, בינה ודעת. "בשלשה ספרים בספר וספר וספור. כבר כתבתי שהן חב"ד... ובג' דברים אלו נברא העולם, כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ [כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו] כו', וכן המשכן, ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכן התורה נתנה בהם, חכמים [ו]נבונים וידועים" (בס"י ד ע"א). לעתים שונה סדר ההתגלות והוא בסדר הפעולות של מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה היא בריאת עצם ההוויה. המחשבה היא נסתרת ועלומה, ואין היא נגלית אל הזולת. הדיבור – ציור ההוויה בפרטיה, אמירתה אל הזולת ונתינתה אליו. המעשה – מימוש ההוויה בחומר והתגלותה בישות העומדת לעצמה. מאמר ספר יצירה "בספר, ספר וסיפור", מתבאר כך: ספר – מחשבת הרעיון, סיפור – אמירתו אל הזולת, ספר – מימושו בכתיבה ובמעשה. ארבע דוגמאות לכך. האחת, בריאת העולם. מחשבה – בריאת עצם ההוויה, דיבור – ציור פרטיה בעשרה מאמרות "ויאמר אלקים", והמעשה – מימושה של ההוויה בחומר. השנייה, כתיבת התורה על ידי משה רבנו. מחשבה – התורה שאצל הקב"ה, דיבור – דבר ה' למשה, והמעשה – כתיבת משה את התורה. השלישית, כתיבת התורה על ידי סופר. מחשבה – ספר התורה המונח לפני הסופר, דיבור – קריאת הסופר בספר המונח לפניו, והמעשה – כתיבת הסופר את הספר החדש. הרביעית, הולדת אדם. מחשבה – בריאת ה' את הנשמה, התעוררות האב והאם לזיווג ועקירת טיפת הזרע במוחו של האדם, דיבור – זיווג זכר ונקבה, והמעשה – העיבור וההולדה. "ובריאה היא עצם הדבר, לכן כתיב בורא חושך שאין בו ציור רק בריאה, משא"כ באור, וכן ברא נקבים כו', וכן שרטוטין, אבל ציורין דאנפין הוא יצירה בציור, וגוונין הוא תיקון הדבר עשיה. וכן בג' שותפין, דהשי"ת בורא עצם הדבר שנותן הנשמה, והוא אמון מופלא קדמון כו', ואבא הזרע שממנו הצטיירות הכל, טפה יו"ד, ובאימא אתעבידת הולד ונתתקן כולא, וז"ש למטה בינה איהי אם כל חי בה אתעבידו כל עובדין כו'. וכן בעובדא דבראשית, בתחילה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, את לרבות שכולם נבראו עמהן, ואח"כ נצטיירו באמירה ויאמר אלקים כו', ואח"כ בעשיה ויעש אלקים. והוא ספר וספר וספור, ספר בבריאה וספר בעשיה, אהי"ה אשר אהי"ה, וספור ביצירה, שהן נגד מחשבה דבור מעשה, ספר הראשון במחשבה, והשני בכתיבת יד שהוא עובדא, כח מעשיו בכ"ח פרקין כ"ח מ"ה דעובדא... בכ"ח אתוון, ואמירה הוא ביו"ד נקודין, דהכתיבה הוא אותיות כמו שכותבין בס"ת עובדא, והאמירה א"א כ"א ע"י תנועות, והוא באמירה ולא בכתיבה, והטעמים הוא להבין פי' דקרא במחשבה. ולכן בכתיבת ס"ת צ"ל ג' ספרים הנ"ל, כמ"ש צריך לכתוב מן הכתב, והוא ספר הראשון שאין שם לא אמירת הכותב עתה ולא מעשה ידיו, ואח"כ אומר וכותב, ספור וספר, אמירה ומעשה, ואף מרע"ה הי' אמירת הש"י במקום ספר הראשון. וכן בכ"ד, כמו ביצירת האדם מאב ואם, התעוררות האדם לזיווג הוא במחשבה, ונעקר הזרע ממוח והוא במחשבה נעלם מכל, ואח"כ הזיווג הוא נגד דיבור, שהוא בין אדם לחבירו, כן הזיווג ברית הלשון וברית המעור, והן מכוונים בכ"ד, ולכן כינוי בדבור ראוה מדברת כו', ואח"כ העיבור, והוא עובדא ניכר לכל, וכמו המעשה שנתקן מעט מעט במעשה כן בעיבור. והוא אהי"ה אשר אהי"ה... וב' אהי"ה – ספר וספר, שניהן שוין, ספר שמעתיק ממנה וספר שכותב, וסיפור שמחבר שניהם – אשר, ואשר הוא לשון שאני עתיד להיות אהי"ה והוא הכנה לו, והוא האמירה לכתיבה, וכן בוולד הטפה באב גנוז כמו העובר באם, והזיווג סיפור שמחברין כמו הדיבור בין ב' בני אדם, שקודם הי' במחשבתו של זה ואח"כ מצוה לחבירו לעשות ואח"כ נצטייר בשני לעשות" (בת"ז קנו ע"א). תלמידו של הגר"א, ר' משה שלמה מטולטשין, הזכיר במפורש את הסדר הזה: ספר, סיפור וספר. "עוד שמעתי מהרב המחבר שאמר לי פא"פ בספר וסיפור וספר, כי הבריאה היה צריך מחשבה דבור ומעשה. וז"ש בראשית הוא מחשבה, ואח"כ ויאמר הוא סיפור, ואח"כ ויהי הוא מעשה, ואח"כ וירא אלהים כי טוב, פירוש שראה שאינו חסר כלום כ"א כולו במילואו וטובו, וזש"ה אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. וכן בספר תורה צריך ספר ממה לכתוב ואח"כ לומר בפיו ואח"כ לכתוב ואח"כ לראות ולהגיה" (בס"י ב ע"ג, הערה ד). על כן מבדיל הגר"א בין שתי דרגות באצילות. הספירה הראשונה – ספירת כתר הנקראת גם רישא דלא אתיידע, היא טמירה ונעלמה. הספירה השנייה – ספירת חכמה, היא המתחילה את גילוי המאציל אל הנברא. "רישא דלא אתיידע שהוא נעלם מעיני כל, וחכמה גילויו ולבושו להתגלות בתחתונים... והתחלת האצילות בטמירו הוא רדל"א, ושירותא בגילוי הוא החכמה, וכן שניהם הם כלל כל האצילות, זה בטמירו וזה בשירותא דגילוי" (בס"ד א ע"א-ע"ב). הגר"א מבחין בין שני מוצאים למוחין, בין המקור לבין המעיין. כתר הוא המקור הנסתר מעין כל שממנו יוצאים המוחין להחיות את כל האצילות. החכמה היא המעיין הגלוי שממנו נמשכים המוחין ובאים בכל פרצופי האצילות. הן שפע המקור והן שפע המעיין נמצאים תמיד, אלא ששפע המקור הוא נסתר ושפע המעיין הוא גלוי. "דברכות הוא מחכמה, שכל הברכות הוא ממ"ס נביעו דכל ברכאין... דחכמה היא מעין שהיא בריכה ברוך, וכתר הוא מקור של המעין... דכתר איהו נעלם ואינו מושג אלא מכח החכמה, דחכמה מאין תמצא ע"כ יש מוצא לה, וכמו מקור שהוא נעלם ואינו מושג אלא ממעין, שע"כ יש מקור למעין. ולכן בתיבת ברוך שהוא חכמה מרומז הכתר שהוא ר"ת ברכה ראש ומקור כל, ברכה הוא חכמה, ראש ומקור כל היא כתר" (בת"ז קלט ע"ג). ב. מתמיד וזמני סדר ההתגלות של מחשבה, דיבור ומעשה מתאים לסדר הזיווגים באצילות. יסוד שיטתו של הגר"א בביאור הזיווגים הוא ההבחנה בין הזיווג הנעלם לבין הזיווג הגלוי. "שורש או"א והתחלתם בפה, לכן זיווגם העליון הוא בסוד נשיקין. ושני מיני זיווגים יש בפה, א' בחיך וגרון, והוא זיווג נעלם מאד, ומשם יוצא רוח דנביע בחשאי תמיד דלא פסק... והוא הרוח דלא שכיך לעלמין, והוא בסוד רצוא ושוב, ולכן נק' והחיות שהוא חיי האדם, ואמר דלא שכיך לעלמין שזיווגם תדיר דלא פסיק לעלמין... והוא בחשאי שזיווג זה הוא נעלם מאד בסוד חכמה שאינו מושג כלל, והחכמה מאין תמצא, ולא קיימא לשאלא, וזיווג זה הוא בסוד הבן בחכמה... והרוח הזה התקשרותו מא"ס מאוירא הנ"ל בג' אוירים שהם אמ"ש... ותלתא אוירין הן בסוד א'מ'ש חב"ד... והן בסוד כח"ב... וענין ג' אוירין ובטישו דלהון, כי אוירא דגלגלתא ומ"ס הן בסוד חו"ב דאריך והן זיווג עליון בע"ק... וזהו עליון מאד דנפקא מא"ס... והן שרשים לחו"ב בפומא וזיווג שלהן, ואח"כ מזדווגים חו"ב שבפה, והן אוירא דנפיק ממוחא ובטש בגרונא כו'. ויש זיווג אחר בפה, והוא בסוד הדבור חיך ושינים ולשון, חיך בסוד החכמה כנ"ל, ושינים בסוד הבינה, ולשון בסוד הדעת... וזהו זיווג יותר חיצון בסוד הדיבור. וזיווג העליון הוא בסוד חכמה בסוד הבן בחכמה ולכן הוא נעלם, וכאן הוא בסוד הבינה בסוד וחכם בבינה, ולכן הזיווג הראשון לא פסק תדיר שהן ריעין דלא מתפרשין, אבל זיווג הזה אינו אלא בשעת הדיבור וכידוע שזיווג הבינה אינו תדיר. ומסוד זה הזיווג יוצאין מלאכים, כמ"ש (חגיגה יד א) כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה יוצא ממנו מלאך כו', ומזיווג הראשון יוצאין ממנו נשמות שהן בבריאה, שורש המלאכים שהן ביצירה, וזיווג האחרון הוא ע"י הלשון וכל הדיבור תולה ע"י הלשון. ועל שני הזווגים אמר כאן והחיות רצוא ושוב, כי בזיווג עליון הדעת שהוא הרוח לא שכיך תמיד עייל ונפיק, והוא לחיות העולמות דלא פסיק תדיר כידוע, וכן כל חיות תלוי ברוח דעייל ונפיק בפה, וכן זיווג החיצון בשעת הדיבור הלשון ג"כ לא שכיך עייל ונפיק, כי תמיד ראש הלשון מחובר בשיניים ובשעת הדיבור הולך משיניים וחוזר להם" (בס"ד יג ע"ד-יד ע"ב). כדי להבין את דברי הגר"א עלינו לחזור אל דברי הרמ"ק והאר"י בסוגיית הזיווגים בעולם האצילות. הרמ"ק (פרדס רמונים, שער ח, פרקים יג-יד) הקשה כי שני מאמרים בספרי הזוהר המלמדים על זיווג חכמה ובינה סותרים זה את זה. ספר הזוהר מלמד כי שני זיווגים יש בעולם האצילות – זיווג אבא ואימא שנעשה תמיד, וזיווג זעיר אנפין ונוקביה שנעשה לפרקים. "ר"ש אמר כלא שפיר, אבל רזא דמלה אכלו רעים דעילא שתו ושכרו דודים לתתא. אמר ליה ר' אלעזר, מאן אינון לעילא ומאן אינון לתתא, אמר ליה יאות שאילתא, דא אתר עלאה דאינון באחדותא בחדוותא דלא מתפרשין לעלמין אלין אקרון רעים, הה"ד ונהר יוצא מעדן, ועדן וההוא נהר לא מתפרשן לעלמין ואשתכחו לעלמין ברעותא באחדותא בחדוותא. שתו ושכרו דודים, אלין אינון לתתא דאקרון דודים לזמנין ידיען... אינון דתאבין דא לדא ולא משתכחין תדיר אקרי דודים, ואינון דמשתכחי תדיר ולא מתכסיין ולא מתפרשן דא מן דא אקרו רעים, וע"ד אלין דודים ואלין רעים, אלין ברעותא באחדותא תדיר ואלין בתיאובתא לזמנין, ודא הוא שלימותא דכלא בגין דתתברכא כ"י וכדין חדוותא בכלהו עלמין" (זוהר ח"ג ד ע"א). "האי אימא לא אפסיק רעותא דתרווייהו לעלמין, בחד נפקין, בחד שריין, לא אפסיק דא מן דא ולא אסתלק דא מן דא, ובג"כ כתיב ונהר יוצא מעדן, יוצא תדיר ולא אפסיק" (אדרא זוטא, זוהר ח"ג רצ ע"ב). לעומת זאת, בספר תיקוני הזוהר נאמר כי כאשר אין ישראל עושים רצונו של מקום אין זיווג בין חכמה ובין בינה. "ולית צפור אלא שכינת' דאיהי מתתרכא מאתרהא, הה"ד שלח תשלח את האם ואת הבני' תקח לך, את לרבות שכינת' תתאה, האם שכינת' עלאה, הה"ד ובפשעיכ' שלחה אמכם, דתרויהו אתתרכו מאתריהון, ובגין דא שלח תשלח תרין שלוחין, חד מבית ראשון וחד מבית שני" (תיקוני זוהר, הקדמה, א ע"ב). מאמר זה נסמך על מאמר חז"ל, "אמר הקב"ה לא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא לירושלים של מטה" (תענית ה ע"א). ירושלים של מעלה היא בינה, וכאשר אין זיווג תפארת עם מלכות, היא ירושלים של מטה, אין גם זיווג חכמה עם בינה. הרמ"ק ענה כי שלושה יחודים יש באצילות, ראה דבריו שם. איננו מביאים כאן את דברי הרמ"ק כיוון שדברי הגר"א אינם מתייחסים אליהם אלא לדברי האר"י בסוגיה זאת. תשובת האר"י על שאלה זו היא כי הנהגת הנבראים כוללת שני זיווגים בעולם האצילות. "והנראה אלינו בזה הוא, כי שני מיני זווגים אלו צריכים להוות מלאכים ורוחין קדישין ולהיות נשמות לעליונים ולתחתונים. ועל ידי זווג חכמה ובינה מתהוין מלאכים ורוחין קדישין, ומתהוין נשמות המלאכים העליונים, ואין כונתינו נשמות ממש כי אם חיותם, והוא האור השופע בהם להחיותם, וכמו שאמרו ואתה מחיה את כולם מחיה לכולם, וזה תמידי, כמ"ש בזוהר... ולפיכך לא מתפרשן לעלמין כי הם צריכים לתת מחיה ומזון לעליונים לעולם ועד ולהיות מלאכים חדשים לבקרים, האמנם זווג ת"ת ומלכות להיות נשמות לתחתונים, וזה לפרקים ולעתים מזומנים" (שער מאמרי רשב"י, סג ע"ב). הזיווג האחד הוא הזיווג הקבוע, לקיום הכל, שלא יחזור לתוהו של מיתת המלכים, והוא אינו זיווג שלם. זיווג זה הוא באבא ואימא (חכמה ובינה), ורק בהם. אריך אנפין (כתר) אינו משפיע אז את שפעו, וזעיר אנפין ונוקביה (ו' קצוות ומלכות) אינם מזדווגים, ועל כן נותנים הם לנבראים שפע מצומצם ומוגבל. לכך נתכוון ספר הזוהר המלמד כי חכמה ובינה מזדווגות תדיר ואינן פורשות זו מזו לעולם. הזיווג השני הוא הזיווג השלם, להוספת מוחין ונשמות, שהם שפע של ברכה וחירות, והוא נעשה לפרקים, בעת שהנבראים ראויים לו. הזיווג השלם הוא בכל פרצופי (ספירות) האצילות. זיווג פנימי באריך אנפין (כתר) ממשיך את המוחין לאבא ואימא, המזדווגים אף הם וממשיכים את המוחין לזעיר אנפין ולנוקביה (ו' קצוות ומלכות), המזדווגים אף הם ונותנים את המוחין אל הנבראים. המוחין הנמשכים מאריך אנפין ובאים ונכנסים לזעיר אנפין הם הדעת הממלאת את זעיר אנפין בכל חדריו ומשלימה את קומתו. המוחין מתקנים את האצילות ומביאים את ההוויה אל מילוי מגמתה. לכך נתכוון ספר תיקוני הזוהר המלמד כי חכמה ובינה מזדווגות רק בעת שישראל עושים רצונו של מקום. עניין שני הזיווגים, בצורתו זאת, הוא תמציתה של ההנהגה האלוקית אליבא דהאר"י. עניין זה נתבאר בבהירות רבה, בכתבים שיצאו מתחת ידי האר"י עצמו. "תפלת האדם המתכוון בה כראוי היא למעלה בעומק העליון בסוד נקודת ציון, ושם חביון ברית קודש עלאה. ומשם נמשכין שני מיני שפע על ידי הזווג העליון, אם שפע ברכה וחירות... ואם שפע חיות וקיום והעמדה לספירות ולכל הנמצאים בסוד ואתה מחיה את כולם, כי הנה המלאכים אם יפסק מהם השפע העליון כרגע לא יוכלו לעמוד... ושני שפעים אלה נעשים על ידי זווג העליון, וכאשר יחסר מהם דהיינו שפע הברכה לא יקרא זווג שלם... ביאור הדברים, כי הבינה מתפשטת בשש קצוותיה לעטר הבן הנעים, וזה כשהזווג העליון שלם בשני מיני השפע שכתבנו... והזווג השלם הוא כשהוא בההוא נתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא, והענין הוא כי צריך התעוררות תחתונים כדרך הזווג התחתון להעלות מיין נוקבין... ואז הנתיב ההוא יעלה מים נקבות לקבל מים זכרים... ואין הזווג שלם אלא על ידי נתיב זה. וכאשר אין התעוררות תחתון אין הזווג ע"י נתיב זה כי אין מיין נוקבין... ואין הזווג לצורך ברכה וחירות אלא לשפע השני שהוא קיום והעמדה לבד. וזה היה משנחרב בית המקדש דאתתרכת ה' עלאה כנז' בתקונין לענין מין שפע זה בלבד... אבל לעולם יש זווג עליון, ולפיכך לא פסיק יוד מאתר דא לעלמין, כי השפע השני אי אפשר זולתו אלא שאין הזווג שלם לברכה ולחירות... וכאשר הזווג שלם, אשתכחו ברעותא, דהיינו הרצון המתגלה במצח ומתפשט עד המזל, אשר על ידו הוא זווג חכמה ובינה, דבמזלא תלייא זווגא דילהון... הנה עלה בידינו שהזווג השלם הוא לברכה וחירו ולאפקא מבועין ונחלין, וזה חסר בזמן החרבן, אמנם יש זווג תמידי להעמידם על עמדם" (שער מאמרי רשב"י, לא ע"א-ע"ב). שני הזיווגים באבא ואימא מיישבים את הסתירה בין מאמרי הזוהר ובין מאמרי תיקוני הזוהר. "ועל ידי זווג חכמה ובינה מתהוין מלאכים... ולפיכך לא מתפרשן לעלמין כי הם צריכים לתת מחיה ומזון לעליונים לעולם ועד... האמנם זווג ת"ת ומלכות להיות נשמות לתחתונים, וזה לפרקים ולעתים מזומנים... ודע כי אין כונתינו באומרנו שזווג חכמה ובינה לצורך המלאכים העליונים לשלול שאין בו צורך לתחתונים... אבל כונתינו לומר כי זווג חכמה ובינה הוא צריך לעליונים ולתחתונים, משא"כ בת"ת ומלכות שאינו כי אם להוות נשמות לתחתונים. ועם זה נעלה לנו תירוץ למה שנמצא בתקונין שנשבע השי"ת שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה, ובכמה מקומות נזכר שם דאתתרכ' אימא עלאה וכיוצא בדברים אלו" (שם, סג ע"ב).
הגר"א מסכים לתשובתו של האר"י כי יש שני זיווגים לאבא ואימא, מתמיד ושאינו מתמיד, אלא שהוא חולק על האר"י והופך את סדר חשיבותם. האר"י לימד כי הזיווג הזמני חשוב מן הזיווג המתמיד. הגר"א חולק ומלמד כי הזיווג המתמיד הוא השלם, והוא מעולה מן הזיווג הזמני. הזיווג המתמיד ממשיך את הנשמות והחיות לכל האצילות, והוא השפע הפנימי הנעלם. זיווג זה הוא בהיות חכמה ובינה בשורשן באריך אנפין. הזיווג הזמני, הפחות בערכו, ממשיך את המלאכים ואת הדיבור הנגלה אל הנבראים. זיווג זה הוא בהיות חכמה ובינה במקומן באצילות. חלוקים הם האר"י והגר"א במשמעותה של תדירות הזיווג. האר"י מלמד כי זיווג מתמיד הוא זיווג קבוע. זיווג זה ממשיך את החיות הקבועה אל ההוויה, את ההכרח למציאות הנבראים. הזיווג הקבוע מבטיח שלא תחזור ההוויה לתוהו, כלומר שלא ימותו עוד המלכים ולא ישברו עוד הכלים. הזיווג הזמני ממשיך את הנשמות, והוא תלוי במעשי האדם ובבחירתו. הזיווג הזמני אינו קשור לזיווג המתמיד. הזיווג הזמני כולל זיווגים בכל פרצופי האצילות, מאריך אנפין ועד זעיר אנפין ונוקביה. הגר"א חולק ומלמד כי זיווג מתמיד הוא זיווג מקורי. זיווג זה ממשיך את השפע הטמיר והשלם אל ההוויה, את השפע הפנימי שאינו מושג כלל לנבראים. הזיווג הזמני מגלה את השפע הטמיר, וממנו מגיע השפע החיצוני המושג אל הנבראים. על כן קשור הזיווג הזמני אל הזיווג המתמיד – הזמני ממשיך את המתמיד ומגלה אותו אל הנבראים. נמצינו למדים, כי על פי דברי האר"י השפע המתמיד הוא השפע שאין פחות הימנו, ואילו על פי דברי הגר"א השפע המתמיד הוא השפע שאין למעלה הימנו.
היחס בין הזיווג המתמיד לזיווג הזמני, שעליו מלמד הגר"א, הוא היחס שעליו לימדו המקובלים הראשונים – הזיווג המתמיד הוא המקור הפנימי הנובע תמיד, והזיווג הזמני הוא הנהר הממשיך את השפע ומגלה אותו לנבראים. האר"י הפך יחס זה אחר ששאל – אם יש שפע מתמיד, כיצד אינו מגיע אל הנבראים, ומה יעשה בו. על כן הסביר כי השפע המתמיד הוא רק לקיום ההוויה, ההכרחי ולא עוד, ואילו השפע הזמני מוסיף עליו וממשיך את שפע הרחמים. "הנה הזווג נמצא בארבעה ספירות לבד והם חכמה ובינה ת"ת ומלכות, ונמצא לרשב"י ע"ה הפרש גדול בין זווג לזווג, כי חכמה ובינה לא מתפרשן לעלמין משא"כ בת"ת ומלכות. וצריכין אנו לדעת, מפני מה זווג חכמה ובינה תדירי ואין כן בזווג ת"ת ומלכות. ועוד לעיקר הענין, מה הוא הזווג של חכמה ובינה ומה הויה היא מתחדשת ממנו, כי בשלמא זווג ת"ת ומלכות נותן נשמה לעם בני ישראל, כדכתיב ונשמות אני עשיתי, אבל זווג חכמה ובינה מה יתן ומה יוסיף" (שער מאמרי רשב"י, סג ע"ב). מקובלים ראשונים, וכן הגר"א, יענו על שאלה זו כי אכן השפע המתמיד אינו מגיע תמיד אל הנבראים ואינו מגיע בשלמות אל הנבראים שהרי הבדל יש בין הבורא לבין הנברא, והשפע האלוקי המקורי מגיע אל הנבראים רק כפי כוחם וכפי היותם ראויים לו על פי מעשיהם.
עוד חלוק הגר"א על האר"י בעניין השפעים הנמשכים מן הזיווגים. האר"י לימד כי הנשמות יוצאות מהזיווג הזמני, ואילו הגר"א מלמד כי הן יוצאות מהזיווג המתמיד. האר"י לימד כי המלאכים יוצאים מהזיווג המתמיד, ואילו הגר"א מלמד כי הם יוצאים מהזיווג הזמני. האר"י והגר"א מסכימים כי הזיווג המתמיד ממשיך את השפע לחיות העולמות. לכאורה אין מחלוקת ביניהם בעניין זה. אלא שכבר ראינו כי חלוקים הם בביאור הזיווג המתמיד, ומכאן מתחייבת מחלוקתם בביאור השפע לחיות העולמות. כדי להבין עומק מחלוקות אלו עלינו לבאר תחילה כיצד מבארים האר"י והגר"א את עניינה של הנשמה ואת משמעותו של השפע לחיות העולמות. ג. שפע הנשמה והחיות הגר"א מבאר כי מאמר הראשונים "הנשמה היא חלק אלוק ממעל" משמעו – הנשמה היא חלק שנשאר במקורו האלוקי ואינו מתגלה ובא אל האדם. רק הרוח והנפש מתגלות ובאות אל האדם הנברא. הנשמה היא שלוש הספירות הראשונות, שהן הספירות הנעלמות מכל השגה והנעלות מכל פגם וחסרון. "והרוחין הן רוח של ההיכלות, ועד כאן הן גבול עולם הפירוד, אבל מנשמה ולמעלה הוא אלקות כידוע בכל עולמות בי"ע, אפילו בארץ הזו התחתונה, ואפילו באדם הנשמה שלו למעלה חלק אלוק ממעל. והענין כי ה' פרצופים א"א או"א זו"נ שהן ע"ס הן בכל עולם ועולם, וכן בנשמת האדם נרנח"י וג"ר אין מושגין כלל וכלל בכל עולם ועולם, והתחלת העולם אינו אלא מזו"נ, והן נקראין עולם כמ"ש עולם חסד יבנה... וג"ר של האדם אינן כלל בעולם הזה והן בשמים... רק ג"ר של ז"א הן תולין במעשה התחתונים... אבל הנשמה עצמה שהיא ג"ר עצמן אינן באים באדם כלל, והן אלקות... כלל העולה כי הנשמה עצמה של כל עולם היא אלקות ואינן עולם רק זו"נ של אותו העולם" (ב"ז ח"א, יא ע"ד). הגר"א מלמד כי הנשמה קבועה, אינה בוחרת בין טוב ובין רע, אין היא מתקלקלת ואין היא טעונה תיקון. "כמ"ש עצם מעצמי ובשר מבשרי ובהן יצה"ט ויצה"ר, אבל בנשמתא לא שלטא יצה"ר דשם עלמא דחירו, עה"ח, והזר הקרב יומת... והיא מסתלקת קודם החטא" (בת"ז קיא ע"ד). על כן אין האדם צריך לתקן את הנשמה. שלמה היא הנשמה, ואין היא זקוקה לפועלו של האדם. כל עמל האדם הוא רק לתקן את הנפש. "והנה הנשמה כבר היא ברואה קודם יצירת האדם, והרוח הוא בנפיחת הנשמה לגוף מתיילד הרוח, אבל הנפש מתגדל מעט מעט כל ימי האדם וכל עמל האדם הכל בשבילה כמו בכל נוק' ולהגדילה מעט מעט... נשמה בשמים, וכן תקונם שמים א"צ לתיקון האדם, כי כבר מושלמת בחלקיה שהן נשמות דילה, לכן הן קיימים תמיד, והרוח שהוא האויר נתקן בלידת האדם, והארץ בתיקון הנפש, וז"ש לעבדה ולשמרה, בתיקון המעשים נתקנה הארץ" (ליקוטים, בס"ד לט ע"ד). הנשמה אינה דינים ואינה ניצוצות מתוקנים, ועל כן אין המשכתה תלויה במעשה התיקון. אדרבה, היא מדריכה את האדם במעשה התיקון, מסייעת לו בבחירתו ובעבודתו וגומלת לו במתנות אלוקיות על פועלו. הגר"א מחדש כי הנשמה היא אלוקית וכי היא מסייעת לו לאדם, היא מזלו של אדם שאין לו בחירה ואין בו קלקול. "הנשמה אינו מתלבש בגוף כלל רק מסייע מלמעלה, וז"ש אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, הבא ליטהר מסייעין אותו, וזהו הנשמה שמסייע אותו שנותנין לו והוא מזלא של האדם... וכל בעל חי יש לו נפש ורוח אבל נשמה אין רק לאדם" (ב"ז ח"א, כב ע"ד). "וכן באדם, הנשמה נעלמת מאד. ועיקר חיותו של האדם הוא הרוח, והוא האדם המקבל שכר ועונש כידוע, והוא המרגיש והוא כל כחותיו וחושיו. והנשמה הוא השכל המלמד לאדם דעת, והוא מזלו של האדם ומלאכו כידוע, והיא בשמים, רק ניצוצות מתנוצצים ממנו על האדם להנהיגו ולהשכילו" (בס"י ג ע"א). "וידוע שהנשמה אינה באדם עיקרה, רק מאיר לו מבחוץ, והוא מזלו של אדם" (בתז"ח לח ע"ד). הנשמה היא אמו של האדם. היא אינה חלק ממנו, אלא כאם המדריכה את בנה בכל אשר ילך. "והן ג' דרגין דג' והוא נר"ן, נפש נקרא זנב, ורוח פרצוף שהוא עיקר האדם, והנשמה הוא אם המגדלתו ומורה לו דרך אל תטוש תורת אמך" (בת"ז קלט ע"ב).
על כן אומר הגר"א כי הנשמה היא מתנת ה' לאדם. התורה והמצווה מסורות לעבודת האדם, והשגתו אותן תלויה אך בעמלו. לעומת זאת, האדם אינו יכול להשיג את נשמתו, כי נתונה היא לו במתנה מאת ה'. "ואלו ב' נחלת אבות ע"י תורה ומצות שמלמדין אותו כי נר מצוה ותורה אור, אבל דרגא השלישית הנשמה... אות הראשונה מהשם... מתת אלהים היא... אין ביכולת האדם" (ב"א, לד ע"ב). מעתה יובנו דברי הגר"א, שצוטטו לעיל עמ' לז, כי שפע הנשמה הוא השפע הטמיר העומד בראש האצילות, והוא השפע המתמיד שאינו תלוי במעשה כלשהו.
שיטת הגר"א שונה לחלוטין משיטת האר"י בביאור עניינה של הנשמה. האר"י לימד כי הנשמה בוחרת בין טוב ובין רע, והיא נולדת ומתחדשת מהזיווג השלם, הזמני, כאשר ישראל עושים רצונו של מקום. שפע הנשמות תלוי בתיקון ההוויה כולה, כי הדינים המתוקנים הם מיין נוקבין הם המעוררים את הזיווג שממנו יוצאות הנשמות, והם חלק מן הנשמה עצמה, אותו חלק שהמלכות נותנת בנשמה. תיקון הנשמה, הולדת הנשמה ותיקון כל ההוויה – חד הם. הולדת כל הנשמות הוא גמר תיקון הכל, "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף". "דע כי כמו אשר האיש מזריע ונותן טיפת מים זכרים בנקבה והם נמשכים מן מוח שלו, כן האשה נמשכת טיפת מ"ן מן המוח שלה עד היסוד בה שהוא בית הרחם שלה והטפה הזאת נקראת מ"ן, ומשתי בחי' טיפו' אלו של מים זכרים ומים נקבות הנמשכות ממוח הזכר וממוח הנקבה וכלם ניתנים ביסוד שלה ומתחברים שם, אז מהם נוצר הולד שהם בחי' הנשמה שנוצרת שם מזווג עליון להנתן אח"כ בתחתונים בסוד בנים אתם לה' אלהיכם... וזהו סוד אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כי אלו המלכים היו מתבררים כולם ועולים בסוד מיין נוקבין יתחברו עם המיין דכורין ומהם נוצרים הנשמות, וכשיכלה בירורם יבא בן דוד כי תמות הקליפה ותתבטל לגמרי... וזהו סוד תיקון התפילות שתיקנו לנו חז"ל כדי לעשות תיקון למעלה בכל עת מאלו שלשה תפילות ולהחזירם פנים בפנים במקומם לפי שעה בעת הזווג, ומבררים קצת ניצוצות מועטות מאותן המלכים ומעלין אותם בסוד מיין נוקבין עם חיבור מיין דכורין העליונים ומחיבורם נוצרים נשמות בני אדם... ובכל זווג וזווג מתבררין קצת ניצוצות כפי המצוות וכפי זכות הדור בעת ההיא ועל דרך זה הולך ונעשה הבירור כנז', וכאשר יכלו להתברר כולם אז נתקיים מ"ש רז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (שער מאמרי רשב"י, לה ע"ד-לו ע"ב). נמצא כי הגר"א חולק על האר"י מן הקצה אל הקצה. האר"י לימד כי הנשמה היא היורדת והיא העולה, היא הבוחרת בין טוב ובין רע, היא דינים והיא רחמים, היא הנופלת והיא העולה ומתבסמת ומתקנת. הגר"א מלמד כי הנשמה קבועה, אינה בוחרת, אינה יורדת ואינה עולה. הנשמה אינה דינים ואינה ניצוצות מתוקנים, ועל כן אין המשכתה תלויה במעשה התיקון. אדרבה, היא מדריכה את האדם במעשה התיקון ומסייעת לו בבחירתו ובעבודתו. נשמת האדם היא חלק אלוק ממעל, ומשמעו, על פי הגר"א, כי היא נשארת במקורה האלוקי ואין היא מתגלה אל האדם. רק הרוח והנפש מתגלות אל האדם. האר"י והגר"א מסכימים כי הנשמה היא השפע האלוקי השלם, אלא שנחלקו מהו הזיווג שהיא יוצאת ממנו. על פי האר"י הנשמה יוצאת מהזיווג הנעשה לפרקים. הנשמה היא סופה של המשכת השפע – ראשיתה בטיפות הזרע שבמוח וסופה בנשמה הניתנת באדם. הגר"א חולק ומלמד כי הנשמה יוצאת מהזיווג התדירי. הנשמה היא ראשיתה של המשכת השפע – היא השפע הטמיר והנעלם שאינו מתגלה מזיווגי האצילות. עוד מסכימים האר"י והגר"א כי המלאכים הם השפע האלוקי שאינו שלם, אלא שחולקים הם בסיבת הדבר. האר"י לימד כי המלאכים נבדלים מן הנשמות בחסרון הרצון והבחירה. על כן מקבלים המלאכים חיותם מהזיווג הקבוע, שהרי הוויתם קבועה ואין לה עלייה או ירידה, ואילו הנשמות יוצאות מהזיווג הזמני, על פי מעשי האדם ופועלו. הגר"א חולק ומלמד כי המלאכים נבדלים מהנשמות בכך שהם נודעים וגלויים. על כן מקבלים המלאכים חיותם מהזיווג הזמני, שהרי הוא המגלה את השפע האלוקי ומודיעו אל הנבראים, ואילו הנשמות יוצאות מהזיווג המתמיד, הוא הזיווג הפנימי הנעלם.
הבאנו לעיל את דברי הגר"א כי "הנשמה היא השכל המלמד לאדם דעת". כיוון שהגר"א משווה את שפע החיות לנשמה, צריך הוא גם לומר כי שפע החיות הוא השכל והחכמה. ואמנם מבאר הגר"א כי החיות נובעת מן החכמה, ועל כן המוחין הם הנותנים חיות לאדם. "וידוע שהמוחין הן חיי האדם בסוד חו"ב שנקראו חיים, כמ"ש (קהלת ז) והחכמה תחיה בעליה, ובינה נק' חיים כמ"ש בזוהר (פרשה אחרי נ"ח א') ומה שמיה דההוא נהר חיים שמיה, ונקראת אלקים חיים, וכן המוחין נקראין חיי המלך" (בס"ד ג ע"א). למדנו לעיל כי השפע לחיות העולמות יוצא מהזיווג המתמיד. עתה אנו למדים כי שפע החיות הוא שפע החכמה. מכאן עולה כי הזיווג המתמיד משמעו פעולת החכמה והמחשבה הפועלות תדיר. לכך לימד הגר"א, לעיל עמ' לו, כי שפע החיות היוצא מהזיווג המתמיד הוא "רוח דנביע בחשאי תמיד דלא פסק". לעולם אין המחשבה פוסקת מתנועתה, ולעולם אין אבא ואימא פוסקים מזיווגם בעת היותם באריך אנפין. התמדת הזיווג נובעת מהתמדת פעולתה של המחשבה. הדיבור והמעשה הם פעולות חיצוניות התלויות בזמן, ולעומתם המחשבה היא פעולה פנימית מתמדת. לעיל הסקנו כי לא נחלקו האר"י והגר"א על כך שהשפע לחיות העולמות נובע מהזיווג המתמיד, אלא שנחלקים הם מהו השפע לחיות העולמות. האר"י לימד כי השפע לחיות העולמות הוא השפע ההכרחי לקיומם ולמציאותם של הנבראים, ואילו הגר"א מלמד כי השפע לחיות העולמות הוא שפע החכמה הנותנת חיות פנימית לנבראים. השפע לחיות העולמות, אליבא דהאר"י, הוא השפע שאין פחות ממנו – השפע הקבוע וההכרחי לקיומם של הנבראים. לעומת זאת, השפע לחיות העולמות, אליבא דהגר"א, הוא השפע שאין למעלה ממנו – השפע הפנימי והטמיר של החכמה הפועלת תמיד.
מעתה יובנו דברי הגר"א כי המוחין הם חכמה ובינה, והם המחיים את האצילות. המוחין הם אפוא חכמה ושכל הנמצאים במח. כאן באנו למחלוקת נוספת בין הגר"א ובין האר"י. משמעות המוחין, על פי האר"י, היא טיפת זרע שמקורה במוח. "מוחא עילאה סתימאה דאריך אפין מתעורר ונותן כח טיפה במוחין דאו"א... ואח"כ נותנת הטיפה ההיא אל אבא ואימא" (שער מאמרי רשב"י, נז ע"ב-ע"ג). "ובעת הזווג הב' הזה המשיך אבא מן ג' המוחין שלו, שהם חב"ד שבו, והוציא טפת זרע אחת מ"ד, כלולה מכל ג' מוחין אחרים כיוצא בהם, לז"א הנקראים ג"כ חב"ד... ואח"כ אימא עילאה גם היא הוציאה טפת זרע ממ"ן שלה מכח ג' מוחין שבה, וגם היא כלולה מג' מוחין חב"ד" (שער ההקדמות, נז ע"ב). המוחין הם מקורה של הנשמה. המשכת המוחין היא סדר השתלשלותה של טיפת הזרע ממקורה במוח שבאריך אנפין עד מקום יציאתה והולדתה כנשמה מזיווג זעיר אנפין ונוקביה. הגר"א חולק ומפרש כי משמעות המוחין היא חכמה ושכל. המשכת המוחין היא סדר התגלותה של החכמה הטמירה והנעלמת ממקורה באריך אנפין עד התגלותה כתורה מזיווג אבא ואימא וכמצווה מזיווג זעיר אנפין ונוקביה, כפי שנלמד להלן. הנשמה, על פי הגר"א, היא השכל והחכמה, וכמוה גם המוחין. נשמה, חיות, מוחין, חכמה ושכל – חד הם אליבא דהגר"א. סיכום הדברים. יסוד מחלוקותיהם של האר"י והגר"א בעניין הזיווגים, הנשמות, המלאכים, החיות והמוחין הוא ביאור ההבדל בין השפע האלוקי השלם לבין השפע האלוקי שאינו שלם. האר"י לימד כי השפע השלם הוא הרצון הבוחר בין טוב ובין רע, ואילו השפע שאינו שלם הוא חיות קבועה ללא רצון ובחירה. הנשמות הן בעלות רצון ובחירה, ועל כן הן יוצאות מהזיווג הזמני התלוי בבחירה ובפעולת הרצון. המלאכים והעולמות חסרי רצון הם, ועל כן יוצאים הם מהזיווג הקבוע והמתמיד ללא שינוי. אלה גם אלה כלולים בסדר המשכת הרצון האלוקי. הגר"א מלמד כי השפע השלם הוא החכמה הפנימית המורה מהו טוב ומהו רע, ואילו השפע שאינו שלם הוא הדיבור והמעשה החיצוניים המגלים את החכמה. הנשמות וחיות העולמות הן חכמה נעלמת ומחשבה מתמדת, ועל כן הן יוצאות מהזיווג המתמיד שאין יצירתו פוסקת לעולם. המלאכים נבראים בעת הדיבור והמעשה הנוצרים מזמן לזמן, ועל כן הם יוצאים מהזיווג הזמני. אלה גם אלה כלולים בסדר המשכת החכמה האלוקית.
|