ר' חיים מוולוז'ין פתח את ספר נפש החיים בדברים האלה.
'אמנם להבין ענין אומרו בצלם אלקים דיקא... כי שם אלקים
ידוע פירושו שהוא מורה שהוא ית''ש בעל הכחות כולם... וענין מה שהוא יתברך נקרא בעל
הכחות, כי לא כמדת ב''ו מדת הקב''ה. כי האדם כשבונה בנין ד''מ מעץ, אין הבונה בורא
וממציא אז מכחו העץ רק שלוקח עצים שכבר נבראו ומסדרם בבנין, ואחר שכבר סדרם לפי
רצונו עם שכחו הוסר ונסתלק מהם עכ''ז הבנין קיים. אבל הוא ית''ש כמו בעת בריאת
העולמות כולם בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין בכחו הב''ת כן מאז כל יום וכל רגע
ממש כל כח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא ית''ש משפיע בהם ברצונו יתברך
כל רגע כח ושפעת אור חדש. ואלו היה הוא ית' מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת כרגע
היו כולם לאפס ותהו, וכמו שיסדו אנשי כנה''ג המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית
היינו תמיד ממש כל עת ורגע' (שער א, פרק ב).
מדוע פתח ר' חיים את הספר בדברים אלו? מה בא ללמדנו בפרק הראשון שבספר נפש החיים?
בקריאה ראשונה נראה שדברי ר' חיים דומים להפליא לדברי
ר' שניאור זלמן מלאדי בספר התניא. שניהם כותבים על הבריאה ועל כך שהבורא ית' משפיע
כל העת בנבראים, ואילו היה מסלק את השפעתו מהם היו כולם חוזרים לאפס ותוהו.
אלא שהפרש עצום בין דברי ר' שניאור זלמן מלאדי ובין
דברי ר' חיים מוולוז'ין, ולא נוכל להבין את ההפרש בין שתי השיטות אלא אם נחזור
לדברי המקובלים שהיו לפניהם.
המקובלים לימדו על האצילות ועל הספירות אשר בה. מה הן
הספירות? הן הכוחות, המידות והתארים של האלוק המאציל והבורא.
'כי
אלו הספירות הם כוחותיו נמצאו בו בפועל תמיד... והם הם תוארי פעולותיו ומידותיו
אשר נתגלו אח"כ' (הקדמת ר' מתתיהו דלקרוט לספר שערי אורה).
'כי אין המאציל פועל בנמצאיו בכל
כוחו, רק בחלק משוער... ואותו החלק הפועל -
יפעל בהדרגה, כח אחר
כח, עד עמוד הדברים בגבולם כראוי אל מקבליהם. והכוחות האלה הם הספירות הנמצאות
במציאות ממשי תמידי, כי הנהגתם והשפעתם צריכה להיות כן על פי כולן בכל רגע' (כללים
ראשונים מאת ר' משה חיים לוצאטו, כלל שני).
על כן, כשטבעו המקובלים את הביטוי 'לית אתר פנוי מיניה'
הם התכוונו אל כוחותיו ואל שלטונו והנהגתו של המאציל.
'לית אתר פנוי מניה, כנשמתא דאשתכחת בכל אבר ואבר דגופא,
ואית אבר עלאה דאתקרי יקו"ק על שמיה, דשולטנותיה באתר ידיעא... ואית תרין
אברין עלאין מניה, דאתקריאו יקו"ק אלקי"ם, דשלטנותהון בשמיא ובארעא...
ואית אבר דאתקרי אלקי"ם ושלטנותיה בכל ארעא... ואית אחרא דשלטנותיה איהו
בתרין אברין במוחא ובלבא, ועליה אתמר כי ה' הוא האלקי"ם אין עוד מלבדו' (תיקוני
הזוהר, תיקון שבעים).
מורי החסידות הלכו בדרך חדשה. הם לא דיברו בכוחות ולא בשלטון ובהנהגה, אלא בחיות ובישות ובמציאות.
'יודע
היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו' רק שהאותיות מלובש בחומר עניני העולם
בכמה כסויין ולבושין וקליפות, ובתוך האותיות שורה רוחניות הקב"ה, הרי שכבודו ית'
מלא כל הארץ וכל אשר בה, לית אתר פנוי מני' כמבואר בתיקונים, רק שהוא בהסתרה' (תולדות יעקב יוסף, בראשית, עמ' כב).
'תחלת הכל ראוי לדעת שמלא כל הארץ
כבודו, ולית אתר פנוי מיניה... ודבר זה נראה בחוש בכל דבר, כי בכל מקום יש חיות
הבורא ב"ה... בוודאי הוא דבר רוחני וחיות הבורא ית' השוכן בדבר המוגשם הזה
כנשמה בגוף... וממנו ית' נמשך חיות בכל דבר מרום המעלות עד למטה בתחתונים' (מגיד
דבריו ליעקב, הקדמה שנייה).
אחריהם המשיך ר' שניאור זלמן מלאדי והסיק כי המציאות
כולה איננה אלא חיות אלוהית, אבל היא בהעלם ובהסתר, וחייבים אנו לגלות את האמת
וכו'.
על חידושה של החסידות יוצא ר' חיים לחלוק. כבר בפתח הספר, בדברים שהבאנו לעיל, הוא חוזר אל דברי המקובלים וכותב כי הבורא הוא בעל הכוחות, ובכוחו הוא בורא את עולמנו. לאורך ספר נפש החיים כולו כותב ר' חיים וחוזר וכותב שוב ושוב על הכוח האלוקי, ואינו כותב כלל על המציאות ועל החיות האלוקית, כדרכם של מורי החסידות.
כאן ישאל השואל: מה ההבדל בין כוח ובין מציאות? האם אין אלו מלים נרדפות ותו לא? ועל כך תבוא התשובה הברורה, שעליה היו מסכימים גם מורי החסידות וגם ר' חיים מוולוז'ין: ההפרש בין כוח ובין מציאות הוא עצום, מן הקצה אל הקצה.
כוח משמעו הנהגה, שלטון. כוח אחד מניע כוח אחר, וכך הוא
יוצר הדרגה, הייררכיה. מערכת של כוחות כגלגלי אורלוגין שמניעים זה את זה. אין
סתירה בין כוח אחד ובין כוח אחר. אדרבא, כוח אחד מניע את רעהו, נותן לו את היכולת
לפעול, מכוון אותו לתכלית מסוימת. בראש כל ארגון נמצא המנכ"ל, והוא נותן את
הכוח ואת הסמכות ואת היכולת למנהל שתחתיו. אין סתירה בין המפקד ובין הפקוד, אדרבא,
ככל שמתעצמת פעולתו של הפקוד גדל כוחו של המפקד ועולה מעמדו של הארגון.
מציאות משמעה ישות, חיות. מציאות אחת סותרת מציאות
שונה, ישות אחת תופסת מקומה של ישות אחרת. על כן צריכה מציאות אחת לפנות מקומה לרעותה
כדי שזו תוכל להתקיים. משום כך פינו מורי החסידות את המציאות החומרית ממקומה כדי
להודיע כי המציאות איננה חומרית אלא רוחנית ואלוקית. משום כך היו צריכים מורי
החסידות להודיע כי טועים אנו בראייתנו את המציאות כחומרית, שהרי אין כאן אלא העלם
והסתר של המציאות האלוקית, הרוחנית. אין שתי מציאויות יכולות לדור בכפיפה אחת, ועל
כן האחת מסתירה את רעותה ומעלימה אותה. מכאן באה ההודעה כי 'לעולם ה' דברך ניצב
בשמים', הווי אומר מציאות אמתית יש רק אחת -
אלוקית, רוחנית, והאחרת איננה אלא אשליה. מכאן באה ההוראה החסידית
לבטל את היש אל האין, כי רק ביטול הישות החומרית יגלה את האמת - הישות באמת היא אלוקית, היא האין של
האצילות.
נדגיש כי הן המקובלים, הן החסידים הן ר' חיים מוולוז'ין
עוסקים בשאלת הבריאה והמציאות ומפרשים כיצד הקב"ה בורא, מחיה ומהווה את
המציאות, את עולמנו. הם לא נחלקו אלא בשאלה הגדולה: מה ממנו ית' נמצא במציאות
שלנו? האם כוחו ושפעו מגיעים אל הבריאה ומחיים ומהווים את הנמצאים, או שחיותו
ומציאותו מגיעות אל הבריאה ומחיות ומהוות את הנמצאים אשר בה.
הדרישה לביטול היש, שהורה המגיד ממזריטש בתחילת דרכה של
החסידות, התעצמה בכתבי הרש"ז מלאדי והיתה לדרישה ליבטל וליכלל באור אין סוף
ב"ה ממש, שהרי הכול בטל במציאות לגמרי.
'כולא
קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש, כי התהוות כל העולמו' עליונים ותחתונים מאין ליש
וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה אינו אלא דבר ה' ורוח פיו
ית' המלובש בהם' (ליקוטי אמרים, פרק כ).
'אבל הקב"ה המהוה את הכל מאין
ליש הכל בטל במציאות אצלו כמו אור השמש בשמש... מה שאין כן השמים והארץ שכל עצמותם
ומהותם נתהוה מאין ואפס המוחלט רק בדבר ה' ורוח פיו ית' וגם עדיין נצב דבר ה'
לעולם ושופע בהם תמיד בכל רגע ומהוה אותם תמיד מאין ליש כהתהוות האור מהשמש בתוך
גוף כדור השמש עצמו דרך משל ואם כן הם בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח
פיו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית'' (שער היחוד והאמונה, פרק ו).
כל הלשונות הללו וכל הדרישות הללו לא יימצאו בספר נפש החיים. ר' חיים מוולוז'ין חוזר אל דברי המקובלים וכותב על הכוח האלוקי.
'וגם העובדי כוכבים קוראים אותו יתברך אלהא דאלהין...
שאין הכח שלהם מעצמם, רק מכח הגבוה ממנו, והגבוה ממנו מושך ג''כ כחו מהכח שעליו,
עד הבעל כח האמיתי של כולם הוא ית''ש... שכולם מקבלים כחם ממנו ית''ש' (שער א, פרק
ב).
כאן
כותב ר' חיים כי הבורא הוא 'בעל כח האמיתי', ומיד הוא ממשיך 'שכולם מקבלים כחם ממנו', כלומר מערכת של כוחות, הייררכיה של
כוחות. עוד כתב ר' חיים.
'וזהו שנקרא הוא ית''ש האלקים בעל הכחות כולם, שכל כח
פרטי הנמצא בכל העולמות הכל הוא ית''ש הבעל כח שלהם, שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע,
ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו ית'' (שער א, פרק ב).
דוק, 'לשנותם ולסדרם כרצונו', כלומר הנהגה ושלטון, לא ישות
ומציאות.
משום כך אין ר' חיים מבקש מהאדם לבטל את ישותו, אלא
אדרבא, הוא מדגיש את כוחו של האדם לפעול ואת אחריותו לעולמות כולם.
'כן
בדמיון זה כביכול ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כחות ועולמות אין
מספר, ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם... כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו
הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה
ואור... ובהיפוך ח''ו ע''י מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים הוא מהרס ר''ל
כמה כחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור' (שער א, פרק ג).
'זהו ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם
אלקים... שכמו שהוא ית' שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם ומסדרם
ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של
כמה אלפי רבואות כחות ועולמות עפ''י כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע
ממש' (שער א, פרק ג).
בסוף השער השלישי של נפש החיים מציע ר' חיים 'סגולה
נפלאה' לאדם.
'ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל
דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו
לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם, וכל העולמות
כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית''ש, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על
שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב''ה. כן יספיק הוא
יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום
דבר כלל' (שער ג, פרק יב).
לכאורה מסכים כאן ר' חיים עם הרש"ז, ומונה את לשונותיו
אחת לאחת: 'אין עוד מלבדו... הכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש, ומבטל בלבו ביטול
גמור... ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה'. הקורא את דברי ר' חיים
אלה קורא בהתפעלות - הנה כאן מסכים
ר' חיים עם כל דברי הרש"ז בספר התניא! ולא היא. כאן חולק ר' חיים על כל דברי הרש"ז, מהקצה אל
הקצה. ר' חיים נוטל את לשונותיו של הרש"ז, מנסח אותם מחדש וטוען בהם משמעות
שונה לגמרי. רש"ז אמר: 'אין עוד מלבדו' כי רק מציאות וחיות אלוקית נמצאת בכול,
ור' חיים אומר לעומתו: 'אין עוד מלבדו' כי אין עוד שום כוח בעולם. רש"ז אמר:
יבטל ויכלל האדם את ישותו באור אין סוף ב"ה ממש כי כולא קמיה כלא חשיב, ור'
חיים אומר לעומתו: יבטל האדם ביטול גמור את כל הכוחות והרצונות בעולם. רש"ז
מבטיח: האדם המבטל את ישותו יזכה לאשתאבא בגופא דמלכא, ור' חיים מבטיח לעומתו: האדם
היודע כי ה' ית' שולט לבדו ואין עוד כוח חוץ ממנו יזכה לכך שה' ית' יבטל את הכוחות
והרצונות בעולם והם לא יוכלו להזיק לאדם כלל.
ההבדל
בין המבט על הכוח והשלטון ובין המבט על החיות והמציאות הוא ההבדל היסודי בין
המקובלים ובין החסידים. על כן כאשר ניגש ר' חיים מוולוז'ין לכתוב ספר נגד שיטת
החסידות הוא אוחז את השור בקרניו ויורד לשורש המחלוקת. את ספרו נפש החיים הוא פותח
בהבדל היסודי בין המקובלים ובין החסידים, וכבר בפרק הראשון שבספר הוא חוזר אל שיטת
המקובלים - אל ראיית הכוח והשלטון
האלוקי. מכאן ואילך ימשיך ר' חיים ללכת בעקבי המקובלים ויכתוב בספר נפש החיים על
הכוחות - לא פעם ולא
פעמיים אלא מאה שבעים ושלוש פעמים!
וראה זה פלא. עוד לפני הסגולה הנפלאה, בפרק יב, כתב ר'
חיים בפרק י כדברים האלה:
'והוא ית"ש הוא האלקים בעל הכחות כולם, שהוא נשמת
וחיות ושרש השרשים של הכחות כולם, כמ"ש ואתה מחיה את כולם, כל רגע ממש'.
ר' חיים כותב בנפש החיים 'ואתה מחיה את כולם'. והרי
בדיוק בשל המשפט הזה החרים הגר"א את החסידים!!! האם ר' חיים כתב נגד
הגר"א? ומיד יבואו המפלפלים ליישב את ההדורים.
אבל אין צורך.
ר' חיים דייק בכל מלה. הוא כתב 'ואתה מחיה את כולם' על
הכוחות. לא על המציאות. כך בדיוק כתבו המקובלים וכך בדיוק כותב ר' חיים.
ובמלים אחרות: ר' חיים יושב ולומד תניא, ומחליט לכתוב
ספר נגדו. ואז הוא כותב לר' שניאור זלמן: כתבת ואתה מחיה את כולם על המציאות, כתבת
אין עוד מלבדו במציאות ובישות. לא הכול נכון. פלגינן דיבורא. הרישא אני מקבל
והסיפא לא.
אכן, ואתה מחיה את כולם, אבל בכוחות. אכן, אין עוד
מלבדו, אבל בכוחות.
כי ר' חיים חזר לדברי המקובלים: האצילות היא כוחות של
הקב"ה, כוחות של הנהגה. ויש גם כוח למלאכים וגם כוח למלכי ישראל ולמלכי
האומות וגם לראשי ממשלה וגם לאדם. אבל כל אלו כוחות מוגבלים וארעיים שקיבלו את
כוחם מהקב"ה שלו ורק לו הכח הגמור של שלטון יחיד ומוחלט, אין עוד מלבדו. אין
כוח מלבד כוחו המוחלט.
כיהודה ועוד לקרא.
כתב הגר"ח בנפש החיים, שער ד, פרק י:
'ולכן התורה הק' ששורשה העליון הנעלם הוא למעלה מעלה גם
מאצילות קדשו יתב' כנ''ל וקב''ה ואורייתא כלא חד. היא הנפש והחיות ונהירו ושרשא
דעלמין כלהו. שכמו שבעת הבריאה בה נאצלו ונבראו כולה. כן מאז היא נשמתם וחיותם
וקיומם על סדר מצבם. ובלתי שפעת אורה בהם כל רגע ממש להאירם להחיותם ולקיימם היו
חוזרים כולם לתהו ובהו ממש'.
מה מקורם של דברים אלו? מנין לו לר' חיים רעיון זה? מנין
לו שהתורה היא נשמתם וחיותם וקיומם?
כך כתב הרש"ז בספר התניא,
שער היחוד והאמונה, פרק ד:
'כי הנה כתיב כי שמש ומגן ה' אלהים פי' מגן הוא נרתק לשמש להגן
שיוכלו הבריות לסבלו כמארז"ל לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה רשעים
נידונין בה כו' וכמו שהנרתק מגין בעד השמש כך שם אלהים מגין לשם הוי"ה
ב"ה דשם הוי"ה פירושו שמהוה את הכל מאין ליש והיו"ד משמשת על
הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד כדפרש"י ע"פ ככה יעשה איוב כל הימים והיינו
החיות הנשפע בכל רגע ממש בכל הברואים ממוצא פי ה' ורוחו ומהוה אותם מאין ליש בכל
רגע כי לא די להם במה שנבראו בששת ימי בראשית להיות קיימים בזה'.
וכך כתב בספר התניא, חלק שני, שער
היחוד והאמונה, פרק א:
'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וצריך להבין וכי תעלה על דעתך שיש
אלהים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כ"כ והשבות אל לבבך. הנה כתיב לעולם
ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים
וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות
בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים
וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל
השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש'.
ר' חיים עושה מעשה אמנות.
לאורך כל ספר נפש החיים הוא לוקח עקרונות של החסידות הראשונה
ושל התניא, מעתיק אותם, אבל מחליף את הנושא.
לאמר:
החסידות דיברה על החיות האלוקית שנמצאת בכל מקום, לית אתר פנוי
מיניה, וצריך ליבטל וליכלל וכו' וכו'. ר' חיים קורא דבריה, ומעתיק את כל דרכי
הפעולה של החסידים ומשייך אותן לנושא אחר:
לא החיות האלוקית אלא כוחות אלוקיים, כפי שכתבו המקובלים מאז
ומעולם.
לא החיות האלוקית אלא התורה.
ובדרך זו הגיע ר' חיים למסקנה כי 'כן מאז היא
נשמתם וחיותם וקיומם על סדר מצבם. ובלתי שפעת אורה בהם כל רגע ממש להאירם להחיותם
ולקיימם היו חוזרים כולם לתהו ובהו ממש'.
יא באלול תשע"ח