מהות החסידות

האותיות הן עניין מרכזי בשיטת הבעש"ט, והן היסוד להבנת דברי הבעש"ט. הן יסוד הכרחי להבנת החסידות כולה, ובלעדי הבנת דברי הבעש"ט עצמו על האותיות לא תיתכן הבנת החסידות.
שהרי השתרשה דעה מוצקה על החסידות: כל כולה לא באה אלא לעסוק בעניין האדם. נפשו, מצוקותיו, רגשותיו וכו'. עוד אומרים כי החסידות נטלה את הקבלה והסבירה אותה באדם, כי החסידות הסבירה את נמשל הקבלה בנפש האדם, כי החסידות עשתה פסיכולוגיזציה של הקבלה, ועוד עוד.
מכל האמירות הללו עלה ציור של החסידות כאוסף של ווארטים על נפש האדם, ציור שהגיע עד לתורת נפש ולפסיכולוגיה על פי היהדות.
כאן נתנו לפסיכולוגיה של החסידות יסוד גדול של רחמים והבנה ורכות, וכך הפכה החסידות לאוסף של ווארטים שמלטפים את האדם באור מתוק וכל כולם לא באו אלא לומר לו לאדם: אל תתייאש, עלה מעלה כי יש בך כוחות, הקב"ה מבין את בעיותיך ואת מצוקותיך וכו' כו'.
לכך הוסיפו את הטיש, והאדמו"ר, והקוגל, והגרטל, והיי"ש או הוודקה, הסיפורים, המופתים, קפיצות הדרך של הסוס - ומכל אלה נרקחה יהדות נחמדה, מתוקה ואוהבת. כמובן, יש בה סיפורים עם עוקץ, אבל העוקץ הזה הוא כפעולת פלפל שחור בקוגל עתיר סוכר.
את כל אלה העמידו אל מול המתנגדים, מקפידי ההלכה, חמורי הסבר, לומדי גמרא וחסרי שירה וסיפורים.
אלא שכל זה אינו נכון כלל וכלל.
וכדי להבין חסידות מהי צריך ללכת אל האותיות, ולהבין אותן באמת.

ר' יעקב יוסף מפולנאה


א.
המאמר היסודי על האותיות הוא מאמרו של הבעש"ט עצמו, והביאו ר' יעקב יוסף מפולנאה בראש ספרו תולדות יעקב יוסף, התחלת פרשת בראשית. אביאנו בשלמותו:

והנה כמו שיש כ"ב אותיות בדבור תורה ותפלה
כך יש בכל עניני החומר והגשמי שבעולם ג"כ כ"ב אותיות שבהם נברא העולם וכל אשר בו וכמ"ש בש"ס דברכות (נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו'
רק שהאותיות מלובש בחומר עניני העולם בכמה כסויין ולבושין וקליפות
ובתוך האותיות שורה רוחניות הקב"ה
הרי שכבודו ית' מלא כל הארץ וכל אשר בה
לית אתר פנוי מני' כמבואר בתיקונים
רק שהוא בהסתרה
וכאשר אנשי הדעת יודעין מזה ההסתרה אינו אצלם הסתרה ושינוי וז"ש בתיקונין הנ"ל אבל אינון דתליין מהקב"ה לא אשתני מהם וכו' והבן זה.
ונודע כי אות א הוא חכמה ומחשבה כמ"ש בפסוק (עזרא) ואאלפך חכמה (איוב לג).
ובזה יובן בראשית ותרגומו בחכמה וכו' (ירושלמי) שהוא אות א
בזה ברא אלדים את השמים
כי כל כ"ב אותיות הם לבושין זה לזה
כי א נתלבשה תוך אות ב'
כי ב' ב' אלפין
ג' הם ג' אלפין וכו'
כמו ששמעתי ממורי זלה"ה וכו'.
וראשית הבריאה הי' ע"י אות א שהוא חכמה
וברא הכל ע"י חכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית (תהלים קד)
כי נתפשטו האותיות מלמעלה למטה
ובזה ברא כל הנבראים ע"י כ"ב אותיות מן אל"ף עד תי"ו
וכל הנברא ע"י אות שהוא קרוב להמאציל הוא יותר עליון
עד כי הנברא מן אות ת' שהוא אות אחרון בריה זה הוא שפל בריה מכל הנבראים
כי אם שיקרב אדם עצמו להש"י
ויוכלל מן אות ת' לאות ש' בסוד תשר"ק
עד שיקורב אל אות א' ששם אלופו של עולם
וזש"ה מבטן שאול שיועתי אליך וגו' (יונה ב).
הרי רוחניותו ית' בתוך אות א
ונתעטף בו
וברא אור מן אות א והוא אור אצילות
ואח"כ נתעטף עם אות א בתוך אות ב וברא עולם הבריאה
כמ"ש בכנפי יונה יעו"ש,
ואח"כ חזר ונתעטף עם אות ב' בתוך אות ג' וברא עולמות למטה מעולם הבריאה
עד שנתעטף באות ת' וברא עולמות תחתונות שנק' מלכות שבמלכות
וז"ש בראשית בחכמה שהיא א ברא אלדים א"ת השמים שהוא כ"ב אותיות מן א' עד ת'
ובתוכו רוחניותו ית' שנקרא שמים
שנתעטף ונתלבש הקב"ה בתוך כ"ב אותיות אלו
וברא את הארץ שהוא כל עניני חומר הארץ
שהוא ע"י ארבע מאות לבושים מן א' עד ת'
שהוא ארץ תחתית שאין למטה הימנו.
ואח"כ חזר הקב"ה ונסתתר בכמה כסויין ובכמה קליפין
דאינון תהו ובהו וחשך וכו' כמ"ש בתיקונין הנ"ל וזש"ה והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' ר"ל אחר שנתלבש בארבע מאות לבושין שהיא אות ת'
ובאלו הלבושין ברא הארץ
חזר ונסתתר בכמה קליפין
וזש"ה והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' כי צפה וראה שיהיו דורות רשעים
וגנז אור הנ"ל
ונסתתר מן חייביא בכמה קליפין וכו'
אבל לגבי צדיקייא שנק' אלדים כמו שמצינו במשה שנאמר ראה נתתיך אלדים לפרעה (שמות ז) וכן יעקב ויקרא לו אל אלהי ישראל (בראשית לג) וכיוצא בשאר צדיקיא לא אסתתר מה"מ הקב"ה
לכך ויאמר אלהי' יהי אור ויהי אור ר"ל מיד כשעלה במחשבה של אנשי הדעת שנק' אלהים שהקב"ה שנק' אור מסתתר שם אז נתפרדו כל פועלי און ונתגלה אורו ית' וז"ש ויהי אור והבן והש"י יכפר.

הבעש"ט מלמד כאן סדר אצילות, סדר שמתחיל באות א ונגמר באות ת. אין משמעות לצורת האות או לשמה, כפי שעשו כל המקובלים שהיו לפניו. הבעש"ט אומר כי כל אות היא כפולה של האות א, היא האות היסודית. בתוך האות א שורה רוחניותו ית', והרוחניות הזאת הולכת ומתעטפת, אות אחר אות, עד שמגיעים אל 'עניני חומר הארץ'. כלומר יש סולם ממעלה למטה, מרוחניות אל חומריות, הוא סדר של אותיות.

על סדר האותיות הזה חוזר הבעש"ט במקומות נוספים. למשל, בספר תולדות יעקב יוסף, פרשת ויצא:

ושמעתי ממורי כי א' הוא סוד אלופו של עולם
טמיר וגניז בגוי'
ואות ב' הוא ב' אלפין
כן ג' ג' אלפין
עד אות ת' ד' מאות אלפין
א"כ שורש אותיות התורה שקרוב יותר אל החיות הרוחני אור א"ס הוא אות א'
ואח"כ יורד והולך ומתלבש זה בזה
ונתרחק מן החיות עד אות ת' שהוא מל' שבמל'
ששם מתלבש בתוך מחשבות רעו' וזרות.

כאן, ובמקומות נוספים, חוזר הבעש"ט ומלמד את סדר האצילות כסדר של אותיות. אות אחר אות, כל אות היא מכפלה של אות א, היא האות הראשונה. סדר האותיות יורד בזו אחר זו, הוא סדר של התלבשות ושל התעטפות. כך יורד סדר האצילות מ'סוד אלופו של עולם', 'רוחניותו ית'', 'החיות הרוחני אור א"ס', עד החומריות ועד הקליפות.
בסדר זה אין ספירות. בסדר זה אין חיבור וזיווג של ימין ושמאל, אין חיבור וזיווג של חכמה ובינה ועוד.
בסדר זה יש סולם, ירידה של שלב אחר שלב, ממעלה למטה.
סדר זה הוא סדר של אצילות, שלאחריה בריאה, ולבסוף הארץ. כלומר, מרוחניות לחומריות.
לא כך דיברו המקובלים. הם לא דיברו על רוחניות וחומריות, אלא על רחמים ודינים, אור וכלי, ימין ושמאל וכו' וכו'.
סדר האותיות הזה הוא חידושו הגמור של הבעש"ט. איש לא אמר אותו לפניו.
ואחר שחידש הבעש"ט את סדר האצילות כסדר של אותיות היורדות ממעל למטה, מרוחניות אל חומריות,
חידש סדר של עבודת האדם.

כך כתב ר' יעקב יוסף מפולנאה, ספר תולדות יעקב יוסף, התחלת ספר בראשית, בהמשך לשורות שציטטתי לעיל:

וראשית הבריאה הי' ע"י אות א שהוא חכמה
וברא הכל ע"י חכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית (תהלים קד)
כי נתפשטו האותיות מלמעלה למטה
ובזה ברא כל הנבראים ע"י כ"ב אותיות מן אל"ף עד תי"ו
וכל הנברא ע"י אות שהוא קרוב להמאציל הוא יותר עליון
עד כי הנברא מן אות ת' שהוא אות אחרון בריה זה הוא שפל בריה מכל הנבראים
כי אם שיקרב אדם עצמו להש"י
ויוכלל מן אות ת' לאות ש' בסוד תשר"ק
עד שיקורב אל אות א' ששם אלופו של עולם
וזש"ה מבטן שאול שיועתי אליך וגו' (יונה ב).

מהי עבודת האדם? ללכת באותו סדר אצילות, בדרך הפוכה: ממטה למעלה. אדם הרוצה לקרב את עצמו להשם ית' צריך לעלות מאות ת' אל אות ש' בסוד תשר"ק, כלומר לעלות מהאות האחרונה אל האות הראשונה. כך אדם עולה מהאות האחרונה, החומרית, אל האות שלפניה, וממנה אל האות שלפניה, וכך הוא עולה בסולם האצילות, עד שהוא מגיע אל האות  הראשונה, שבה נמצאת רוחניותו ית' - 'עד שיקורב אל אות א' ששם אלופו של עולם'.

וכך אמר הבעש"ט בהמשך לדברים שציטטתי לעיל מספר תולדות יעקב יוסף, פרשת ויצא:
וצדיקיא שלוחי דמטרוניתא אינון לקשר א"ע אל האותיות
ולהעלותן במחשבה עד מחשבה עליונה
ואז מעלה מתהום עד רום רקיעא את ניצוצי השכינה שהי' בלבושים הנ"ל
שנק' זה לימוד לשמה לכך זוכה לדברים הרבה
שיש כמה מדריגות בכל אות והוא מזכה להעלותן וזוכה עמהם ודפח"ח

גם כאן מלמד הבעש"ט את עבודת הצדיקים - הם עולים בסדר האותיות ממטה למעלה.

כדברים האלה כתב ר' יעקב יוסף בספר בן פורת יוסף, דף מו ע"ג:
דכתבתי במ"א ששמעתי ממורי
איך בכל אות נכללו כל האותיות,
כי שורש כל האותיות הוא אות א',
והוא קרוב לאחדות הא"ס,
ואח"כ נתפשטו,
כי אות ב' הוא ב' אלפי"ן וכו'
עד ת' הוא ד' מאות אלפין,
ואות ת' אחרון ורחוק מן המאציל,
וע"י הצדיק מקרב כל האותיות לשרשן לאות א',
ואז נמתק הדין בשרשו וכו',
וזהו כוונת התוספות, שלקח אבן אחד מאבני המקום,
ר"ל שאין לך שום אות הנקרא אבן כנ"ל שלא נכללו בו כל האותיות, וכאמור,
וזהו שאמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד,
ר"ל לשרשן, והיינו על ידי שכל א' אמר עלי יניח צדיק ראשו,
לדבק מחשבתו באות זה, כדי שע"י יחזור לשרשו,
שהוא חשק כל האותיות, שיחזרו לשרשן, ע"י הצדיק,
ותאנא כולן נבלעין באחד,
ר"ל בשורש האחד האמיתי,
שהעלן הצדיק האותיות, בשורש האחד
לאות א' שהוא דבוק באחדות א"ס והבן.

גם בדברים הללו חוזר הבעש"ט על סדר האצילות ועל סדר עבודת האדם:
אותיות יורדות מאות א', הצדיק מחזיר את האותיות לשורשן, מחזיר את האותיות אל אות א' וכך הוא דבוק באחדות א"ס. עבודת האדם היא בסדר הפוך לסדר האצילות: הקב"ה האציל אות אחר אות, מאות א עד אות ת, והצדיק מחזיר את האותיות לשרשן, אל אות א.
זוהי הדבקות של הצדיק, זו התכלית של עבודת האדם.
ואי אפשר להבין את עבודת האדם בלא להבין תחילה את סדר האצילות.
הבעש"ט לימד כאן סדר חדש לגמרי: סדר אצילות ממעלה למטה, וסדר עבודת האדם ממטה למעלה.
הקב"ה מאציל אותיות ומלביש אותן מרוחניות לחומריות.
האדם מעלה את האותיות ומחזיר אותן לשורשן מחומריות אל רוחניות, וכך הוא דבק באחדות אין סוף.


ב.
כתב הבעש"ט איגרת לר' יעקב יוסף מפולנאה, ובה הורה לו שלא להתענות אלא להמתיק את הדינים בשורשם:

ועל דבר סעיפי מחשבותיו המביאים אותו לזה, איעצך ויהי אלוקים עמך גיבור החיל.
בכל בוקר ובוקר בעת לימודו
ידבק עצמו באותיות בדבקות גמור לעבודת בוראו ברוך הוא וברוך שמו
ואז ימתיקו הדינים בשרשן
ויקל מעליו הדינים
ומבשרך אל תתעלם חס ושלום להתענות יותר מהחיוב ומהצורך.

מהי המתקת הדינים בשורשן? 
כתב ר' יעקב יוסף בספרו בן פורת יוסף:

ששמעתי ממורי איך בכל אות נכללו כל האותיות, כי שורש כל האותיות הוא אות א והוא קרוב לאחדות הא"ס, ואחר כך נתפשטו, כי אות ב' הוא ב' אלפין וכו', עד ת' הוא ד' מאות אלפין, ואות ת' הוא אחרון ורחוק מן המאציל, ועל ידי הצדיק מקרב כל אותיות לשרשן לאות א, ואז נמתק הדין בשרשו וכו'.

מיתוק הדינים בשורשן נמצא בכתבי האר"י. בשער הכוונות, ובפרי עץ חיים, מפורטות הכוונות לפסוק 'אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך', ובאלה מבואר העקרון של המתקת הדינים בשורשם. כוונות ארוכות ומפורטות של ש"ך ושכ"ה, פ"ר ופר"ה, דינים שמתמתקים בהעלאה לספירת בינה, ואחר נמשך שפע של גבורות ממותקות. כל מיתוק הדינים - לפי האר"י - הוא העלאה ואחר המשכה. המשכת שפע של גבורות ממותקות.
אבל הבעש"ט איננו מדבר על המשכה. לפי הבעש"ט מיתוק הדינים בשורשם הוא העלאה, הוא החזרת האותיות לשורשן. העלאה אל השורש, וזו התכלית לבדה. אין המשכה חדשה, אלא רק העלאה, דבקות של חזרה אל השורש.

במקום נוסף לימד הבעש"ט על המתקת הדינים בשורשם.
כתב ר' יעקב יוסף בספר תולדות יעקב יוסף, פרשת נח:
'והענין דשמעתי בשם מורי זלה"ה מה שביאר בכתבי האר"י זלה"ה למתק דינין בשרשן היינו ע"י שימצא בדין שורש חסד אז נעשה הכל חסד ונמתק הדין בשרש חסד זה שנמצא בו'.

אמנם מפנה הבעש"ט לכתבי האר"י, אבל הוא מלמד את המתקת הדינים בדרך שונה לחלוטין מהדרך שבה לימד האר"י פעולה זו של המתקת הדינים. כאן אין מזכיר הבעש"ט את האותיות, אבל העקרון של העלאה ממטה למעלה נשמר. כיצד ימתיק האדם את הדין? כאשר הוא ימצא בו את שורש החסד, ואו אז נעשה הכל חסד. הדין עולה אל שורשו - אל החסד, ואז הכל נעשה חסד. כלומר, הכל חוזר אל השורש, ונשאר בו. אין המשכה, אין המשכה של שפע חדש, אין המשכה של גבורות ממותקות, כמו שלימד האר"י. כי האר"י ביקש המשכה חדשה ממעלה למטה, המשכה של גבורות ממותקות, כלומר דין ממותק בחסד. אבל הבעש"ט אינו מבקש המשכה חדשה, אלא העלאה אל השורש, הדין כולו הופך חסד, ושם הכל נשאר.

אוסיף עוד מקור אחד. בספר תולדות יעקב יוסף, פרשת נח, כתב ר' יעקב יוסף:
'ותירץ מורי זלה"ה בשם רבו, שהתפלה היא למתק דין בשרשו, לקשר דין המלכות בבינה, ושם הוא אדם אחר'.
גם כאן, מיתוק הדינים הוא קישור מטה עם מעלה - מלכות עם בינה. אין המשכת שפע, אלא עלייה אל השורש. אדם עולה אל הבינה, ושם הוא נשאר, כי 'שם הוא אדם אחר'.

ג.
במקומות רבים עד אין ספור לימדה החסידות על ה'יחוד'. מהו יחוד זה?

את דברי הבעש"ט עצמו על היחוד כתב ר' יעקב יוסף מפולנאה בספרו תולדות יעקב יוסף, פרשת וירא:
עוד י"ל דשמעתי ממורי זלה"ה פי' הפסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה כי אין בשאול חשבון ודעת וגו',
כי ענין חנוך מט"ט שהיה מיחד קב"ה על כל תפירה וכו' הוא כך,
דהמחשבה נק' א"ס הוי'
והמעשה הוא אדני,
כאשר מחבר המעשה עם המחשבה בעת עשית המעשה
נק' יחוד קבה"ו.
וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכח"ך ע"שה,
ר"ל כי המחשבה נק' חכמה כח"מה,
ותעשה המעשה בכחך, שהיא המחשבה,
לחבר שניהם שהוא יחוד קבה"ו
כי אין בשאול וגו'. ותיבת אי"ן משמש למעלה ולמטה, ר"ל שאם אינך מאמין בזה ותשאל ותסתפק בזה אז אין בשאול דעת וחשבון וכו' ודפח"ח.

לכאורה נטל כאן הבעש"ט את דברי המקובלים על יחוד תפארת ומלכות והעבירם אל האדם. כך כותבים מבארי החסידות, שוב ושוב. זהו ווארט חביב מאוד, כי יש בו 'עבודה בגשמיות' - עבודה נפלאה שחידשה החסידות ברוחב ראייתה ובטוב לבה, שהרי רק כך יכולים אנו להרחיב את תורתנו המצומצמת ולכלול בה את כל העולם כולו, החילוני, התרבותי, היצירתי, הנגינתי, הסיפורי, הספרותי, הפילוסופי, הטיולי, הפיסולי, החיטובי, השירי ועוד ועוד. הווארט הזה, ודומיו, נותנים לנו כנפיים לפרוש בהם את התורה על כל המרחב כולו, על כל אופק השיח של האדם היצירתי בן דורנו.
אלא ש'עבודה בגשמיות' הוא ביטוי מחודש, ולשווא נחפש אותו בספרי החסידות. איננו בהם. המציאו אותו, ותלו אותו בר' ישראל בעל שם טוב ובתלמידיו. אבל הם לא הכירוהו ולא ידעוהו.

נשוב אל דברי הבעש"ט על חנוך תופר מנעלים, ש'היה מיחד קב"ה על כל תפירה'. מהו יחוד זה?
לפי הבעש"ט חנוך היה מחבר 'המעשה עם המחשבה', כלומר את המעשה התחתון עם המחשבה העליונה. הבעש"ט מבאר במפורש: המעשה הוא שם אדנ"י, והמחשבה היא א"ס הוי"ה. יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה הוא חיבור המעשה עם המחשבה, הוא חיבור שם אדנ"י עם שם הוי"ה.
כך בדיוק אמר הבעש"ט. בדבריו אלה נטל הבעש"ט את דברי המקובלים על יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולימד אותם בסדר הפוך.
שהרי כל המקובלים לימדו כי יחוד קודשא בריך ושכינתיה הוא יחוד ספירת תפארת עם ספירת מלכות. וכל המקובלים לימדו כי תכלית אחת ליחוד זה - המשכת השפע מתפארת למלכות. איחוד הספירות זו עם זו וזיווגן זו עם זו נועד להמשיך את השפע מהספירות העליונות אל התחתונות, ומן הספירה האחרונה, היא ספירת מלכות, יגיע השפע אל האדם ואל שאר הנבראים.
כך הורו המקובלים. אבל הבעש"ט מבאר את יחוד קודשא בריך ושכינתיה במהלך שונה לגמרי, ממטה למעלה. לפי הבעש"ט יחוד זה הוא חיבור של המעשה עם המחשבה, חיבור של ספירת מלכות עם ספירת תפארת.

במקום נוסף ביאר הבעש"ט את אשר ייחד חנוך בכל תפירה.
כך כתב ר' יעקב יוסף בספרו צפנת פענח, דף קיח ע"ג.
ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, וחנוך מט"ט היה מייחד בכל תפירה קוב"ה ושכינתיה וכו' יעו"ש,
ובזה מקשר
מעשה הגשמי של עולם התחתון
על ידי המחשבה, שהוא בכחך,
אל רוחני, עולם העליון.
ובזה מקיים בכל דרכיך דעהו,
בכל דרכיך, הגשמי,
דעהו, דע ליחד ה' עם ו',
קודשא בריך הוא ושכינתיה.

גם כאן מבאר הבעש"ט את יחוד קודשא בריך ושכינתיה, אבל בסדר הפוך: יחוד ה' עם ו', כלומר יחוד ספירות מלכות עם ספירת תפארת. וכדי שלא נטעה, הוסיף הבעש"ט ודייק: בייחוד זה 'מקשר' האדם את 'המעשה הגשמי של עולם התחתון' 'אל רוחני, עולם העליון'. הייחוד מקשר את הגשמי עם רוחני, את התחתון עם העליון.
אכן, חנוך היה מייחד על כל תפירה ותפירה. הוא היה מייחד את הייחוד של קודשא בריך ושכינתיה. אבל מה משמעותו של ייחוד זה? לא המשכת השפע מהרוחני אל הגשמי, מהעליון אל התחתון, כפי שהורו כל המקובלים, אלא העלאת הגשמי אל הרוחני, קישור התחתון אל העליון. כך הורה הבעש"ט והדגיש: 'ובזה מקיים בכל דרכיך דעהו', בייחוד של הגשמי עם הרוחני, בייחוד של ספירת מלכות התחתונה עם ספירת תפארת העליונה.


ר' דב בער ממזריטש

הנחתי אבנים ראשונות בבניינו של הבעש"ט. אבנים מעטות, ספורות, אבל יסודיות. כמותן יש עוד ועוד, וכולן דורכות בשיטה אחת.
ציטטתי את דברי הבעש"ט מתוך כתביו של ר' יעקב יוסף מפולנאה. סדר האותיות שהבאתי לעיל אינו נמצא בכתביו של ר' דב בער ממזריטש, אבל גם הוא כתב סדר של אצילות וממנו הסיק את סדר עבודת האדם.

א.
כך כתב ר' דב בער בספרו מגיד דבריו ליעקב, דפוס ירושלים תשכ"ב, עמ' לה:
בתפלה צריך לשום כל כחו בהדבורים,
וילך כך מאות לאות עד שישכח מגופניות,
ויחשוב שהאותיות מצטרפים ומתחברים זה עם זה,
וזהו תענוג גדול, דמה אם בגשמיות הוא תענוג גדול מכ"ש ברוחניות,
וזהו עולם היצירה.
ואח'"כ יבא לאותיות המחשבה ולא ישמיע מה שהוא מדבר,
וזהו בא לעולם הבריאה.
ואח"כ הוא בא למדת אי"ן,
שנתבטל אצלו כל כחותיו הגשמיים,
וזהו עולם האצילות, מדת חכמה.

ר' דב בער מסדר כאן סדר השתלשלות: דיבור-גופניות, יצירה-רוחניות, בריאה-מחשבה, אצילות-אין. מהי עבודתו של האדם? הוא הולך ממטה למעלה - הוא שוכח מהגופניות ומגיע אל הרוחניות שבעולם היצירה, אחר הוא מגיע לאותיות המחשבה שבעולם הבריאה, ולבסוף הוא מגיע אל האין שבעולם האצילות.
סדר ההשתלשלות שמלמד ר' דב בער שונה מסדר ההשתלשלות שמלמד ר' יעקב יוסף, אבל שניהם מסיקים ממנו דרך אחת וכיוון אחד לעבודת האדם: ממטה למעלה, מגשמי לרוחני.

ב.
הבעש"ט, על פי ר' יעקב יוסף, הורה לאדם להחזיר את האותיות לשורשן, וכך לחבר את הגשמי התחתון עם הרוחני העליון. גם ר' דב בער מורה לאדם להחזיר את האותיות לשורשן. ר' דב בער מלמד על האותיות בדרך שונה מהדרך של ר' יעקב יוסף.

כך נכתב בסוף הספר מגיד דבריו ליעקב, 'פסוקים מלוקטים':
החכם עיניו בראשו. פירוש כל מה שהוא רואה בעיניו הוא מסתכל בראשו. פי' בשרשו, כי כל דבר מה שיש בעולם הכל יש להם שורש בעולם העליון כנודע. נמצא מזה ההסתכלות עליהם הוא מקשר ומיחד הבורא ית' עליו והוא בבורא ית' להורות כי מלא כל הארץ כבודו רב ושליט שרשא דכל עלמין.
הנה נתב' כי העיקר מהעבודה שבלב היא התפילה ולימוד התורה שיהא בדחילו ורחימו,
בכדי להעלות כל הדיבורים והאותיות אל שורשם,
כשם שניתנו מעילא לתתא בשעת בריאת העולמות ויצירות האדם,
הכל נוצרו ונבראו ע"י ציור האותיות, ואח"כ צירופי האותיות שהם הדיבורים, כמשרז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות,
כי כשאדם מתפלל או לומד תורה הכל הם צירופי אותיות, כי התפלות תקנום אנשי כה"ג ע"ד האמת,
הנה הצירופים שלמטה מעוררים ומתחברים עם הצירופי' העליוני',
אשר כולם הם אורות עליוני' מאוד עד אין קץ ותכלית וכולם נתהוו ע"י שם הוי"ה ב"ה ובתוכם נתלבש שם הוי"ה כנז"ל.

לפי ר' דב בער האותיות הן האותיות שבהן נברא העולם, האותיות שידע בצלאל לצרף אותן. אותיות אלו 'ניתנו מעילא לתתא בשעת בריאת העולמות ויצירות האדם'. ומכאן נובעת עבודת האדם: 'העיקר מהעבודה שבלב היא התפילה ולימוד התורה שיהא בדחילו ורחימו בכדי להעלות כל הדיבורים והאותיות אל שורשם'. כלומר, בשעת הבריאה ירדו האותיות ממעל למטה, ועל האדם מוטל להעלות את האותיות אל שורשן, ממטה למעלה.

ג.
הבאתי לעיל את דברי ר' דב בער כי על האדם ללכת 'מאות לאות עד שישכח מגופניות'. כשם שהאדם צריך ללכת עד 'שישכח מגופניות', כך הוא צריך לעלות מעלה 'עד שיבוטל ממציאות'. ר' דב בער חוזר פעמים הרבה על הביטוי 'בטל ממציאות', והוא שונה לחלוטין מן הביטוי השגור 'ביטול במציאות'.

כך נכתב בספר מגיד דבריו ליעקב, עמ' כ:
עשה לך שתי חצוצרות כסף. פי' שתי חצי צורות, ע"ד על כסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. כי האדם הוא רק דל"ת מ"ם, והדיבור שורה בו, וכשמתדבק בהקב"ה שהוא אלופו של עולם נעשה אד"ם.
והקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהיה אחדות עם האדם, שלא היה יכול לסבול בהירותו.
ואדם צריך לפרוש את עצמו מכל הגשמיות כ"כ, עד שיעלה דרך כל העולמות ויהא אחדות עם הקב"ה, עד שיבוטל ממציאות, ואז יקרא אדם.

אף כאן משרטט ר' דב בער שני מסלולים. תחילה, הקב"ה 'עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהיה אחדות עם האדם', כלומר ירידה ממעלה למטה. מכאן נובעת עבודת האדם: 'אדם צריך לפרוש את עצמו מכל הגשמיות כ"כ, עד שיעלה דרך כל העולמות ויהא אחדות עם הקב"ה עד שיבוטל ממציאות'. אדם צריך לעלות ממטה למעלה - הוא צריך לפרוש מן הגשמיות, לעלות עד שהוא מתאחד עם הקב"ה, לעלות עד שהוא 'מבוטל ממציאות'. אדם עולה מעלה, אדם פורש מן הגשמיות, אדם מתאחד עם הקב"ה - וכך הוא בטל ממציאות, בטל ממציאות של עצמו.

ד.
בכל אלה מלמד ר' דב בער על שני סדרים: סדר ממעלה למטה, מהקב"ה אל האדם. זהו סדר השתלשלות מן האין, האצילות; אל המחשבה, הבריאה; אל הרוחניות, היצירה; אל הדיבור, גופניות. מסדר זה נובעת עבודת האדם - העלייה ממטה למעלה. הוא מעלה את הדיבורים והאותיות אל שורשן, והוא בטל ממציאותו שלו עד שהוא מתאחד עם הקב"ה.

ה.
מכאן מובנות שתי הפסקאות המפורסמות מאוד של ר' דב בער על יש מאין ועל אין מיש. פסקאות אלה מפורסמות עד כדי כך שאין צורך לציין מקומן בספר מגיד דבריו ליעקב.

איתא בגמרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ וכו'. פירוש כי מעשה שמים וארץ הי' יש מאין, וצדיקים עושים מיש אין, כי מכל הדברים שעושין אפילו גשמיות כמו אכילה מעלין ניצוצין הקדושות מזה המאכל למעלה, וכן מכל דבר נמצא שעושין מיש אין.

גם כי הקב"ה ברא את העולם יש מאי"ן, והצדיקים עושים במעשיהם אי"ן מיש, כמו הקרבנות, שהבהמה היא יש מעשי גשמי, והצדיקים מקרבין אל הקדושה, ונעשה אי"ן רוחני. נמצא בתחילה היה אי"ן, ולבסוף אי"ן. וזהו אני, אותיות אי"ן, שמאני שהוא עשי', נעשה אי"ן.

גם בשתי פסקאות אלה מלמד ר' דב בער על שני סדרים: סדר של מעשה הקב"ה, ממעלה למטה, מאין אל היש. וסדר של מעשה האדם, ממטה למעלה, מהיש אל האין. ור' דב בער מסכם את שני המהלכים הללו במשפט: 'נמצא בתחילה היה אי"ן, ולבסוף אי"ן'.


ר' מנחם נחום מטשרנוביל

שתי הדרכים שהבאתי עד הנה, דרכו של ר' יעקב יוסף מפולנאה ודרכו של ר' דב בער ממזריטש, נמצאות בספר מאור עינים של ר' מנחם נחום מטשרנוביל.

אביא כאן רק שתי פסקאות, פסקה אחת לכל אחת משתי הדרכים.

א. פרשת בראשית. על פי דרכו של ר' יעקב יוסף.
להבין הענין דנודע מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת תענית עמוד א' יש בעולם מן הארץ עד לרקיע ומנו צדיק, כי נודע ממה שכתו' אצלינו במקום אחר,
שהבורא ברוך הוא ברא את כל העולמות בהתורה שהם כ"ב אותיות התורה, שהבורא ברוך הוא צמצם א"ע באותיות,
ותחילת צמצומו ואצילותו היה באות א',
ואח"כ צמצם אור שפעת יקרו והדרו עם אות א' באות ב',
וכן עם אלו ב' אותיות באות ג',
וכן מאות לאות הן התגלות אלהותו עד אות תי"ו,
שתי"ו הוא סוף המדריגות, ששם הוא טוב ורע, תי"ו תחיה תי"ו תמות,
שהיא הבחירה כנודע.
והצדיק האמיתי צריך לקשר את עצמו עם כל המדריגות, אפילו עם מדרגות התחתונים, שהוא במקום הבחירה שהוא בחינת תי"ו,
ולקרב את עצמו עמהם במדריגה אחר מדריגה בסוד תשר"ק,
עד אות א' שהוא אלופו של עולם,
מאחר שאפילו המדריגות התחתונות נבראו באותיות התורה,
כי גם אות תי"ו הוא מאותיות התורה, שגם שם צמצם התגלות אלהותו של אלופו של עולם כאמור,
אלא שהוא בסוף המדריגה, רחוק מן הא',
על כן צריך הצדיק המקשר את עצמו בבורא ב"ה,
לקשר א"ע בבחינת כל האותיות של התורה מתי"ו עד האל"ף,
לקרב כל המדריגות לאלופו של עולם,
שזהו עיקר עבוד' השלימה שיתעלו למעלה כל מדריגות התחתונים, כנודע כל זה ממ"ש אצלינו במ"א.

ב. פרשת ויצא. על פי דרכו של ר' דב בער.
והנה להבין ענין זה, דנודע כי סוד מקור התורה ומעין החכמה, שמשם נמשכה אצלינו בהתגלות הדבור,
הוא במקור עולם המחשבה, שהוא עולם החכמה והבינה, שהוא סוד עולם המחשבה,
ושם התורה היא בבחינת אצילו' וסתימות,
באין התגלות והמשכ' ההתגלו', בכדי שיתגלה סתימת התורה ממקורה,
ששם אין אומר ואין דברים לבחינת התגלות הדבור הוא על ידי הדעת,
שהוא סוד המשכה מעולם המחשבה לעולם הדבור,
והדעת הוא כוללת אהבה ויראה, חסד וגבורה כנודע...
כי הדעת הוא אהבה ויראה,
ועל ידו נתאחד התגלות התורה שבדבור למקורה העליון שבסתימת והעלם בלא השגה.
ולכך העוסק בתורה ותפלה ומדבר אותיות התורה, אם הוא בדחילו ורחימו, הרי יש כאן סוד הדעת,
ועל ידי הדחילו ורחימו, סוד הדעת,
נעשה המשכה במוחו ובדבורו ממקור עולם המחשבה ממעין החכמה,
ונשפע עליו החכמה והבינה העליונה שנעשה אחדות אחד, התורה שהוא מדבר בדבורו עם המקור עליון,
ויש עלייה להדבורים בשרשן למעלה,
על ידי הדעת שהוא לומד בדחילו ורחימו, שהוא ממש בסוד הדעת,
ונעשה יחוד גמור ואחדות אחד, על ידי שהתורה של התגלות פרחת לעילא לשורשה.